מה נשאר מהיקים? המורשת של יוצאי גרמניה בחברה הישראלית של היום
דייקנות, סדר, מוזיקה ומשפט: מבט על ההשפעה של עולי מרכז אירופה על החברה הישראלית, ועל הדרכים שבהן הדור השלישי והרביעי שומר עליה.
המילה יקה מעוררת אצל רוב הישראלים חיוך. היא מזכירה סבא שמגיע לכל פגישה חמש דקות מוקדם, סבתא שמגישה עוגה על צלחת חרסינה, ובית מסודר שבו לכל חפץ יש מקום. מאחורי הבדיחות והסטריאוטיפים עומדת קהילה שהשפיעה עמוקות על עיצוב החברה הישראלית, הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב. מה נשאר מהמורשת הזו כיום, ואיך שומרים עליה?
מי היו היקים
הכינוי יקים מתייחס בדרך כלל ליהודים שעלו לארץ מגרמניה, ובמובן רחב יותר גם מאוסטריה, מצ׳כוסלובקיה ומאזורים דוברי גרמנית נוספים. רובם הגיעו בשנות השלושים, עם עליית הנאצים לשלטון, בגל עלייה שכונה העלייה החמישית. רבים מהם היו אנשי מקצועות חופשיים, אקדמאים, אנשי עסקים ואמנים, שעזבו חיים מבוססים והתחילו מחדש בתנאים קשים.
לגבי מקור הכינוי יש כמה הסברים, והמוכר שבהם קשור לז׳קט, המקטורן שהעולים התעקשו ללבוש גם בחום של הארץ. בין אם ההסבר נכון ובין אם לא, הוא משקף את הדימוי: אנשים שהקפידו על נימוסים, על לבוש מסודר ועל כללים, גם כשהסביבה סביבם הייתה הרבה יותר מאולתרת.
ההשפעה על המוסדות
אחת התרומות המשמעותיות של העולים מגרמניה הייתה בבניית המוסדות של המדינה. משפטנים שהתחנכו במסורת המשפטית האירופאית תרמו לעיצוב מערכת המשפט. רופאים ואנשי מדע השתלבו בבתי חולים ובאוניברסיטאות, והביאו איתם שיטות עבודה ומחקר. אנשי כלכלה ובנקאות סייעו בהקמת מוסדות פיננסיים.
גם בתחום התרבות ההשפעה ניכרת. מוזיקאים שעלו מגרמניה ומאוסטריה היו בין המייסדים והנגנים של התזמורות הראשונות בארץ, ואדריכלים שלמדו באירופה עיצבו שכונות שלמות. הוצאות ספרים, עיתונים, גלריות ובתי קפה ספרותיים נשאו את טביעת האצבע של הקהילה, ותרמו לבניית חיי תרבות עשירים במדינה הצעירה.
דייקנות, סדר ומה שביניהם
הדימוי של היקה הדייקן והמסודר הפך עם השנים לחלק מהפולקלור הישראלי, לעתים בצורה מבדחת ולעתים בהערכה. אבל מעבר לבדיחות, יש בו אמת מסוימת: תרבות עבודה של יסודיות, אחריות ועמידה בהתחייבויות. ערכים כאלה חלחלו גם למקומות עבודה, לארגונים ולמשפחות שאינם ממוצא גרמני.
בעשורים הראשונים, הסגנון הזה עורר לא פעם חיכוכים. בחברה שהעריכה אלתור, גמישות ותושייה, היקים נתפסו לעתים כנוקשים ומרוחקים. עם השנים, ההערכה לתכונות האלה גברה, ורבים מבינים היום שדווקא השילוב בין אלתור ישראלי לבין יסודיות אירופאית הוא אחד מסודות ההצלחה של החברה.
היישובים שהקימו
מעבר לערים, עולי גרמניה הקימו גם יישובים שלמים. נהריה בגליל המערבי, שבי ציון, רמות השבים, כפר שמריהו ומושבים נוספים נוסדו בידי קבוצות של עולים ממרכז אירופה. כל אחד מהם פיתח אופי ייחודי, שמשלב חיי כפר עם תרבות עירונית אירופאית: מוזיקה קלאסית, ספריות, הקפדה על גינון ועל ניקיון ומוסדות קהילתיים מסודרים.
חלק מהיישובים האלה השתנו מאוד עם השנים, והפכו לערים או לפרברים יוקרתיים. אחרים שמרו יותר על הצביון המקורי. בכולם עדיין אפשר למצוא סימנים לתקופת הייסוד: בתים ותיקים, עצים שנשתלו בידי המייסדים, וארכיונים שבהם שמורים מסמכים בגרמנית.
הדור השלישי והרביעי
כיום, צאצאי העולים מגרמניה הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ורובם אינם מזדהים בהכרח כיקים. ובכל זאת, בשנים האחרונות ניכרת התעוררות של עניין במורשת. נכדים ונינים חוקרים את שורשי המשפחה, לומדים גרמנית, נוסעים לבקר בערים שמהן באו הסבים ומחפשים מסמכים בארכיונים.
ההתעניינות הזו מתבטאת בדרכים רבות:
- השתתפות בסדנאות לחקר שורשים ובקבוצות גנאלוגיה
- תיעוד מתכונים משפחתיים ושימור מסורות של חגים
- ביקור בבתי מורשת ובארכיונים של היישובים
- כתיבת ספרי זיכרונות משפחתיים על בסיס מכתבים ויומנים
- הצטרפות לעמותות ולקהילות שעוסקות במורשת יוצאי מרכז אירופה
עבור רבים זו גם דרך להבין טוב יותר את עצמם, את ההרגלים שגדלו עליהם ואת הערכים שקיבלו בבית.
אתגרי השימור
כמו כל מורשת של קהילת מהגרים, גם מורשת היקים עומדת בפני אתגרים. השפה הגרמנית כמעט נעלמה מהבית הישראלי, ועם הסתלקות הדור הוותיק הולכים לאיבוד גם סיפורים, מנהגים ומתכונים. מסמכים רבים כתובים בכתב שקשה לקרוא, ומחייבים מומחיות לפענוח ולתרגום.
כדי להתמודד עם האתגרים האלה, פועלים בארץ גופים, מוזיאונים וארכיונים שמתמחים בתיעוד המורשת, לצד יוזמות מקומיות ביישובים. הם מראיינים ותיקים, סורקים מסמכים, מקיימים כנסים ומפיקים פרסומים. החשיבות של העבודה הזו גוברת ככל שהזמן חולף.
הומור יקי ובדיחות על חשבון עצמם
אחד הדברים המפתיעים במורשת היקית הוא ההומור. היקים עצמם היו הראשונים לצחוק על הדייקנות, על הנוקשות ועל הקושי ללמוד עברית. סיפורים על יקה שביקש קבלה על כל דבר, או על רופא שהפך לחקלאי ועבד בשדה בעניבה, עברו מפה לאוזן והפכו לחלק מהפולקלור הישראלי.
ההומור הזה היה גם דרך התמודדות. הוא עזר להתגבר על הפער בין החיים שהשאירו מאחור לבין המציאות החדשה, ולהפוך את חוויית ההגירה הקשה למשהו שאפשר לחלוק עם אחרים. גם היום, נכדים רבים מספרים בחיבה את הבדיחות של הסבים, וכך שומרים על חלק מהרוח שלהם בחיים.
בסיכומו של דבר, המורשת של היקים היא חוט שזור במרקם של החברה הישראלית. היא נוכחת במוסדות, באדריכלות, במוזיקה, בשולחן אחר הצהריים ובאופן שבו רבים מאיתנו תופסים סדר ואחריות. השמירה עליה היא לא רק עניין של נוסטלגיה, אלא דרך להבין את מה שהפך אותנו למה שאנחנו היום. בפעם הבאה שמישהו במשפחה יגיע לארוחה בדיוק בשעה שנקבעה, אולי כדאי לחשוב לרגע על הדרך הארוכה שעברה המסורת הזו, מבתי הקפה של ברלין ווינה ועד השולחן הישראלי, ולהודות לה בחיוך.
