חורף 2012. היה קר בווינה. בשלהי ינואר חזרתי והתהלכתי בשדרותיה של בירת הרפובליקה הפדראלית האוסטרית. בהנאה התהלכתי בהן. משפחת אמא התגוררה בווינה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, אולי אף לפני כן. משפחה גדולה. המצטיינים בקרבה עסקו בבינוי העיר. למשל היזם הוגו מנדלטורט-מנהרדט (Hugo Mandeltort-Manhardt), או הפרופסור באקדמיה למוסיקה אלכסנדר מנדלטורט-מנהרט (Alexander Mandeltort-Manhart), או גם האחים הקומפוזיטורים אוטו וגאורג יוקל (Georg and Otto Jokl). זאת הייתה משפחה יהודית – וינאית במיטבה. בעיני, היום, וינה היא עיר בלא יהודים.

עיר יפה וזרים בה רבים

ביקרתי לראשונה בווינה באביב 1959. ילד בן שמונה. העיר הגדולה על בנייניה המפויחים, ההרוסים, המופצצים, הפחידה אותי. האווירה הייתה אפורה. האנשים מוזרים, קרים. התקשיתי להבין את התלהבותה של אמא, כאשר צפתה בבניין בו התגוררה עד לאביב 1938, או כאשר הביטה על בית-הספר בו למדה וממנו גורשה. אמא נהגה לומר, הם, הווינאים, לקחו ממני את וינה. בכל זאת אהבה לנסוע לשם, לבלות את חופשותיה, לבקר את ידידותיה ואת הבת-דודה. בשנות השבעים ספגתי בווינה את מכמניה של היצירה האופראית. הפקות האופרה הממלכתית (Wiener Staatsoper) בהן צפיתי ערב-ערב ממקום עמידה בעלות של פרוטות, הלהיבו אותי. התגוררתי בדירת הקרובים. בת-דודה של אמא הצליחה לשרוד בעיר, יחד עם אמה, הדודה של אמא, כל שנות השואה וזכתה להקים אחרי המלחמה קן משפחתי. מרכזה של וינה יפה, נקיה, נעימה ומטופחת. העוצמה והפאר של הקיסרות והממלכה האוסטרו-הונגרית ניכרים, מוקרנים מהארמונות והבניינים הממלכתיים. על-פי הסטטיסטיקה הרשמית מונים היום בווינה 1,650,000 תושבים; בשנת 1923, אחר מלחמת העולם הראשונה, התגוררו בה מעל שני מליון תושבים. הערכות כלליות הן, כי כ- 15% מכלל תושבי וינה, כיום, אינם אוסטרים.

היה הייתה וינה בלא יהודים

בשדרה הייצוגית של העיר, ה- Ringstrasse. לצד הפרלמנט, בנייני האופרה, התיאטרון, העירייה, האוניברסיטה והבורסה הקימו כמה מבעלי ההון היהודיים, ה"אוליגרכים", את ארמונותיהם. בליל של שפות שמעתי ברחובות וינה בחורף 2012. שפות מרכז אירופאיות, שפות סלאביות, שפות ממרחביה של אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה. לצד הגרמנית-האוסטרית בלטה התורכית. מה שהתורכים לא השיגו בכוח בתקופת האימפריה העותומאנית הם משיגים עכשיו במוח. הסטטיסטיקה הרשמית נוקבת ב-50,000 תורכים בעיר. כאשר התהלכתי "בכיף" בשדרות העיר, חשתי יותר מאשר בביקוריי הקודמים בהיעדרם של היהודים. בשנת 1924 פרסם מקסימיליאן-הוגו בטאואר (Maximilian Hugo Bettauer) את הרומן הביקורתי כלפי האנטישמיות המתעוררת (מחדש) "העיר ללא יהודים" (Die Stadt ohne Juden). בטאואר זכה להצלחה אדירה. בשנת 1925 הפיקה תעשיית הראי-נוע האוסטרית סרט אימפרסיוניסטי תחת אותה כותרת. באותה שנה רצחו פעילים נאציונל-סוציאליסטיים (נאציים) את בטאואר. הסאטירה האנטי אנטישמית הייתה לשונאי היהודים לזרא. שיאו של הרומן הוא תיאור גירושם של יהודי העיר על רכושם ברכבות למזרח. אך לסיפור נקבע סוף טוב. על פי בטאואר, וינה קרסה עקב גירוש יהודיה. זכור לי תיאור של בית-קפה שאינו מתפקד משום שהמלצרים היהודיים נעדרו ממנו. עקב מחאת תושבי וינה החליטו ראשי העיר לאפשר לתושביה המגורשים לחזור לתחומה. Happy end .

עיר יפה ויהודים בה מעט

במציאות כידוע לסיפור סוף רע מאוד. לא רק שמ"הטרנספורטים" למזרח לא היה את מי להחזיר אלא שקומץ היהודים אשר בכל זאת חזרו לעיר אחרי מאי 1945 חשו עצמם בלתי רצויים. אני סמוך ובטוח, כי מרבית תושבי וינה של היום, אינם מצטערים שאין מתגוררים בתחומיה יהודים רבים. יהודי גרמניה נהגו לזלזל ביהודי מזרח-אירופה וגם ביהודי אוסטריה, ביהודי וינה. הדוד של אבי, רפאל מוסה (Mosse), פרוסי מפומרניה שבצפון מזרח גרמניה שנפטר שבע ימים ומרורים בקיבוץ דגניה ב', טען לא פעם בפני אמא: "גברת אלכסנדר", כך נהג לפנות אליה בגרמנית בשנות הששים של המאה העשרים במטבח דירתנו ברחביה, מעשן את הסיגריות שלו, אחת אחרי השניה, "בווינה מתחיל הבלקן". טענה אקסיומטית אשר לא היה טעם להתווכח עמה. הדוד מוסה היה לגבי אישיות מעולם אחר. מזלזל בווינה, תהיתי ביני לבין עצמי, ומה נשאר מפרוסיה ופומרניה הגרמנית שלו? כלום; עפר ואפר. הטענה שווינה כיום היא עיר בלא יהודים אינה מדויקת. מוסדות הקהילה היהודית בווינה נוקבים ב-8,000 חברי קהילה ומעריכים כי בעיר מתגוררים עוד 8,000 יהודים אשר אינם נמנים עם חבריה הרשומים. בשנות השלושים של המאה העשרים התגוררו שם לפחות 180,000 יהודים אשר היוו כ-10% מכלל תושבי העיר. מאז 1945 היו וישנם יהודים אשר פעלו ופועלים שם בתחומיי התרבות, הכלכלה והתקשורת. ראש ממשלת הרפובליקה הפדראלית האוסטרית בין השנים 1983-1970 היה ברונו קרייסקי. יהודי. הוא היה מי שהעמיד על הרגליים את הרפובליקה האוסטרית השנייה. "הקיסר ברונו הראשון" כינוהו בציניות בשיח הציבורי האוסטרי. למעמדו זכה גם באמצעות התבטאויות אנטי-ציוניות בוטות. הוא היה מודע היטב לתועלת הפוליטית בהתבטאויות הללו.

נשף ערב יום השואה הבין-לאומי

האנטישמיות מושרשת בווינה בדיוק כמו השניצלים והשטרודלים, השוקולדים, המוסיקה הקלאסית ו"ואלס הדנובה הכחולה" של שטראוס, אשר על פי רוב אינה כחולה מה גם שיוהאן שטראוס האב, הבן ויתר חברי ה"קונצרן המשפחתי למוסיקה" היו בעלי שורשים יהודיים מובהקים. איש לא יבקש בווינה של היום להוציא יהודים לרחובות כדי לשטוף את מדרכותיה במים וסבון. (ראו האנדרטה המזעזעת ברחבת הכניסה למדרחוב קרטנר). אבל לצד הטענה המופרכת העומדת בבסיס הסיפור ההיסטורי של הרפובליקה האוסטרית השנייה לפיה "אוסטריה הייתה הקורבן הראשון למדיניות ההתפשטות של היטלר" גם עומדת איתנה השקפת העולם, כי באופן כללי טוב שהעיר "נקייה" מיהודים ואולי אף עדיף היה, אילו הייתה "נקייה" עוד יותר. ערב שבת 28 בינואר 2012, יום השואה הבינלאומי. במהלך יום השישי התקיימו בעיר טקסים ממלכתיים. התקשורת והשיח הציבורי לא עסקו בהם אלא באירוע אחר, אשר כחוקר ההיסטוריה של העת החדשה של מרכז-אירופה, ריתק אותי: נשף ה- Burschenschafter Bunden. אלה יורשי התאגדויות הסטודנטים הגרמאניות-לאומניות של שלהי המאה ה-19 המקיימים נשף מסורתי באולם הנשפים של ה-Hofburg, קומפלקס הארמונות הקיסריים ההבסבורגיים שבמרכז וינה. כאן בסמוך, המרפסת המשקיפה על ה- Heldenplatz, "כיכר הגיבורים" שממנה הכריז אדולף היטלר ב-15 במארס 1938 לקול תשואות ההמונים על החזרת מולדתו אוסטריה לרייך הגרמני. מארגני הנשף טענו, שהמועד נבחר במקרה, שהם לא היו מודעים לכך שזהו גם יום השואה הבינלאומי. כלום יש מי שהאמין לטיעונים אלה? הנשף היה פרויקט מתוכנן היטב של מפלגת החירות האוסטרית (Freiheitliche Partei Oesterreichs) בראשות היינץ-כריסטיאן שטרכה (Heinz-Christian Strache), יורשו הבלתי מוכתר של גאורג היידר (Joerg Haider). שטרכה היטיב לנצל את האירוע. היו הפגנות בעד ונגד, היה גיוס משטרתי לצורך הגנה על המוחים ועל החוגגים גם יחד, כל אלה נוצלו על-ידי הפוליטיקאי שטרכה למערכת יחסי הציבור והתעמולה שלו. המהומה אשר התעוררה מחוץ לאולם הנשפים תאמה את ציפיותיו. "לא לציטוט" מסר שטרכה שניתן היה להשוות את האירועים "המצערים" לפוגרום ליל הבדולח. לשיטתו, חברי מפלגת החירות האוסטרית (שהוגדרה לא אחת מפלגה ניאו-נאצית) הם "היהודים החדשים", או במקור, "Wir sind die neuen Juden." קלאוס ניטמן (Klaus Nittmann), יושב-ראש מכון ההשכלה של מפלגת החירות האוסטרית (FPOe Bildungsinstituts) הוסיף, כי ראוי להעניק לכל מי שהעסיקו עצמם בארגון המוצלח של הנשף את "הכוכב היהודי", רוצה לומר את "הטלאי הצהוב", כאות הצטיינות. היינץ פישר, נשיא אוסטריה, הודיע בתגובה לדברים אלה, שימנע משטרכה אות כבוד שהרפובליקה אמורה הייתה להעניק לו. big deal.

ביקור אצל סבא-רבא

בשלהי ינואר 2012 היה קר מאוד בווינה. 8 מעלות מתחת לאפס. השמש זרחה. שלג לא ירד. היה יבש, אויר זך כבדולח. השלוליות והאגמים קפאו. ציפורים התהלכו על הקרח. בית-הקברות המרכזי של וינה, ה- Zentralfriedhof, בפאתי העיר, לא רחוק משדה התעופה. מאז 1876 קברו יהודי וינה את יקיריהם בשער הראשון של בית הקברות. כאשר המקום היה צר להחיל את הנפטרים, הוענק לקהילה היהודית בשנת 1916 השער הרביעי, שם נקברים הנפטרים עד היום. פאר יהדות מרכז ומזרח-אירופה לפני השואה מצוי בבתי הקברות, אם שרדו. אמא נהגה לומר: אני אוהבת לטייל בבתי-קברות משום שבהם אין האנשים סובלים. שם הם שוכבים, עדות לפאר יהדות וינה מאז הרבע האחרון של המאה ה-19. עשירי הקהילה, היוצרים בתחומי האומנות השונים ופשוטי העם. אוירה סוריאליסטית משהו. עיקר הכתובות על המצבות בגרמנית. השבילים נקיים, ברורים. סימון החלקות והקברים נפגע עם השנים ולא חודש. חלקות אשר רוסקו בהפצצות ובקרבות מלחמת העולם השנייה שוקמו, עד כמה שניתן. עמדתי ליד קברו של איגנץ-יצחק אשכנז (Ignaz Aschkenes), מלמד, חזן, סופר סת"ם שחי כאן בווינה בשלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. סבא של אמא, סבא-רבא שלי ושל אחי מיכאל. לפני מספר שנים, טיילתי "סתם כך" ללא מטרה בבית-הקברות. ידעתי שסבא-רבא, אשר נפטר בשנת 1911, קבור אי-שם במבוך השבילים והחלקות, אך שכחתי ליטול עמי את "כתובתו". לפתע, צצה לפני מצבתו של איגנץ-יצחק אשכנז. האיש, כאילו קרא אלי להתקרב, הודה לי, הנין שלו, אשר הגיע מארץ ישראל וטרח לבוא לבית-הקברות לבקרו. אמא סיפרה, שלסבא שלה היה קול מאוד יפה, שהמתפללים אהבו כאשר עבר לפני התיבה. איגנץ-יצחק אשכנז היה נתין נאמן וגאה של הקיסר ירום הודו פרנץ יוזף הראשון. בספר תפילות אשר כתב במו ידו בשנת 1888 באותיות עבריות של סופר סת"ם, שילב בגרמנית נוסח ל"תפילה לשלום המלכות", לשלומם של הקיסר פרנץ יוזף הראשון, הקיסרית אליזבט, יורש העצר רודולף ורעייתו סטפני. מאוחר יותר ירה רודולף בעצמו ובאהובתו כדור בראש. הקיסרית אליזבט נפלה קורבן למתנקש אנרכיסטי. ספר התפילות של איגנץ-יצחק אשכנז ובו התפילות שלא סייעו לשלומם, שמור בירושלים. אמא נטלה עמה את הצילומים החגיגיים של סבה מקבל עיטורים מהקיסר, כאשר עזבה עם מזוודת קרטון את אירופה לארץ-ישראל. המדליות התגלגלו לארצות-הברית ומאוחר יותר, על פי הוראות צוואה, הוענקו על ידי אחת הדודות, לאמי, הנכדה האהובה של איגנץ-יצחק אשכנז בירושלים, נכדה שכלל לא זכה להכיר. תהיתי, כיצד חשה אמא, אז בשנת 1939, כאשר קמה בבוקר האחרון שלה בווינה, כדי להגיע בזמן לתחנת הרכבת. אמא, נערה שעוד לא מלאו לה 15, עשתה דרכה לתחנת הרכבת המערבית של וינה, ה- Westbahnhof, נפרדה מאמא שלה, אשר כמזכרת השאירה בידה את הבובה האהובה. הן וודאי נפנפו לשלום, עד שהרכבת נעלמה בדרכה, לבריסל. במאי 1942 הועלתה סבתא פלורה לרכבת לפולין, ונרצחה שם, כדי לוודא שווינה תהא עיר ללא יהודים. כתבתי כאן שנהניתי לטייל ברחובותיה ושדרותיה של וינה. שהתרשמתי מבנייניה. שאהבתי את הניקיון והסדר. סיפרתי שהעיפו החוצה את אמא. שרצחו את הסבתא שלי, ולא רק אותה. שהאנטישמיות היא חלק מווינה כמו השטרודל והאופרה. האם, על כן, אני חש איבה כלפי האוסטרים והווינאים? ככל שמניין שנותיי גדל, כך אני מביט על אירועי השואה, כל אשר קדם להם וכל אשר בא בעקבותיהם, כך גם על שנאת היהודים המלבלבת שוב ברחבי העולם, יותר בתיעוב, בסלידה, בבוז, למעשה בתחושה שאיני מוצא לה מילה, בשום שפה שאני שולט בה.

לנצח תהיה עוינות?

תאודור הרצל, אשר האנטישמיות הווינאית דרבנה אותו ליצור את התנועה הציונית, טעה בהנחות היסוד שלו. מכיוון שהכיר בסכנות הטמונות באנטישמיות הפוליטית סבר, כי הפתרון יכול להימצא ב"הפרדת כוחות". היהודים יפרידו עצמם מההוויה האירופאית ויקימו לעצמם מדינה בארץ-ישראל. הרצל חשב, כי בכך תאבד האנטישמיות את הצדקת קיומה ותעלם. מאז הכרזותיו של הרצל בקונגרס הציוני העולמי הראשון בבאזל בשנת 1897 הסתבר, שקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל אינו פרויקט פשוט והאנטישמיות לא צריכה יהודים כדי שתפרח. היא קיימת מתוקף עצמה, ללא שום קשר למעשיהם או חוסר מעשיהם של יהודים. התיאטרון הממלכתי, ה- Burgtheater בווינה, הציג בינואר 2012 את מחזהו של ארתור שניצלר "פרופסור ברנהרדי". האולם היה מלא. וינה מטפחת את העשייה האומנותית של יוצריה היהודים. שניצלר הוא עד היום מחזאי נערץ בווינה ומחזותיו זוכים להפקות רבות. פעמים מועלות בו זמנית שתי הפקות שונות לאותו מחזה. הקהל נוהר בהמוניו. בזכות תבונתה של אמא קורבתי לשפה הגרמנית, יכולתי לשבת ביום שני 30 בינואר 2012, באולם ה- Burgtheater של וינה ולהתרשם מ"פרופסור ברנהרדי". במחזה עורך שניצלר חשבון נוקב עם עמיתיו הרופאים, עם יהודים, עם יהודים מומרים, עם עמיתיו הלא יהודיים, מעיר דרך אגב הערות על הרעיון הציוני, מבקר את הכנסייה הקתולית ושופך קיטונות זעם על הסצנה האנטישמיות הרותחת של וינה של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הצנזור הקיסרי לא אפשר את העלאת "פרופסור ברנהרדי" בווינה. טענתו הייתה, כך במכתב רשמי מה- 12 באוקטובר 1912, שהצגת המחזה תפגע יתר על המידה באינטרס הציבורי. המחזה זכה להצגת הבכורה שלו בברלין, ב- 28 בנובמבר 1912. הצגת הבכורה בווינה נדחתה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, והתקיימה ב-21 בדצמבר 1918. במאמר ששניצלר פרסם בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בינואר 1915, מחה כנגד האנטישמים, שאין הם מוכנים להכיר בו, כיהודי אוסטרי-גרמני. הוא סבר, שהדרת היהודים נבעה מכך, שהאנטישמים, הלאומנים האוסטרים, כלל לא רצו להכיר יהודים אשר חיו בקרבם. מדוע לא היו מוכנים להכיר יהודים? שאל שניצלר במאמר והשאיר את השאלה ללא מענה. את התשובה לשאלה שם בפיו של פרופסור ברנהרדי במחזה שלו. שניצלר יצר את ברנהרדי בדמות רופא יהודי מוערך המנהל בית חולים, אך נשפט ונאסר בשל תקרית בה פגע לכאורה בכומר שביקש להעניק וידוי אחרון לנערה גוססת כתוצאה מהפלה מרושלת. הייתה זאת האשמה מופרכת אך ברנהרדי יצא חייב בדין. שניצלר מפגיש, במערכה הרביעית, את ברנהרדי עם הכומר. בשיאו של הוויכוח מטיח פרופסור ברנהרדי בכומר פרנץ רדר, "לגבי המפריד בינינו, וכנראה חייב יהיה להפריד בינינו לנצח, הוד קדושתו, לגביו נראית המלה איבה קטנה ועלובה מדי. אני חושב שהדבר נעלה יותר, וגם חסר תקווה יותר." אכן, חסר תקווה.

מקורות:

ארתור שניצלר, פרופסור ברנרדי [כך במקור אף כי צריך להיות "ברנהרדי"], עברית: תום לוי, רמת-גן 1990.

ציטוטים ממאמרים ומכתבים של ארתור שניצלר תורגמו על-ידי מתוך התוכניה הגרמנית להפקה הנוכחית ב- Burgtheater של המחזה פרופסור ברנהרדי, הצגת הבכורה ב-16 באפריל 2011.

ד"ר גבריאל א. אלכסנדר, חוקר העת החדשה במרכז-אירופה, עבד שנים רבות ב"קרן הקיימת לישראל", משתתף דרך קבע ב"יקינתון" , בן הדור השני לקהילת היקים, בגר וחי בירושלים.

מתוך ה- MB יקינתון - סיון תשע"ב, מאי 2012, גליון 252.

ביטאון ה-"MB יקינתון", בעריכת מיכה לימור, מופץ אחת ל 6 – 7 שבועות לחברים ולמנויים . לקבלת עותק לדוגמה הרשמו באמצעות "צור קשר" באתר