אין אולי סיפור הממחיש יותר את שעשו חברי רביבים, מהסיפור על אותו חבר בועדת האום שחזר לבקר בישראל שנים רבות מאוחר יותר. הדיפלומט הוותיק, מיד כשהגיע לארץ, ביקש לראות מקום שנקרא רביבים. שאלו אותו: מה לך ולרביבים? והוא אומר: כאשר באתי לארץ לראשונה, עם ועדת האום, הייתי נגדכם מראש, נגד היהודים. לקחו אותנו לגליל ואני אמרתי שהכול תעמולה יהודית, פרופוגנדה. לקחו אותנו לעמק, שם ייבשו את הביצות, ועדיין הייתי נגדכם. אותו דבר היה בשרון עם הפרדסים. אבל יום אחד לקחו אותנו מעזה. נסענו ונסענו עד שהגענו לעיירה קטנה באמצע המדבר, בשם באר-שבע, ומשם המשכנו לנסוע דרומה הלאה והלאה. האוטו שוקע, מחלצים אותנו, בקושי מגיעים, מאובקים, מלוכלכים, ופתאום אני רואה כתריסר נערים ונערות, בלב המדבר, מאמינים שביכולתם לשנות את המקום הזה. ראיתי את הירק שהם כבר הספיקו לגדל, וזו הייתה נקודת השבירה שלי, מכאן ואילך הייתי לטובתכם. עכשיו אני רוצה לראות שוב את המקום הזה, לראות מה הם באמת הצליחו לעשות. הביאו לרביבים, ליישוב החדש בו יושב הקיבוץ מאז שנות החמישים, והוא אומר: לא, זה לא זה, זה לא המקום, פה יש ירק, עצים, כבישים, בתים, עצי-פרי, אפרסקים, דברים כאלו; לא, זה לא המקום. המלווה שלו ממשרד החוץ הבין לבסוף במה העניין, והביאו למצפה רביבים הישן, כמה מאות מטר מהיישוב החדש. ואז, שלף הגוי תמונה ישנה מכיסו ואומר: אכן, זה המקום, ואני רוצה לומר לכם, שגם בחלומותיי הורודים ביותר, לא הייתי מאמין שתגיעו ליישוב כל-כך משגשג ופורח. |