תחילת הדרך

קיבוץ רביבים, עלה לאדמת הנגב בקיץ שנת 1943, בפעולה נחשונית שהכפילה בקפיצה אחת את מרחקו של היישוב הדרומי ביותר מתל-אביב. הקיבוץ הוקם למעשה עוד בשנת 1938, בראשון לציון, על-ידי הכשרות של בני גרמניה ואיטליה וילידי הארץ. ראשוני רביבים הכשירו עצמם במשך כ5- שנים, עד שבשנת 1943 נשלחו להקים מצפה לניסיונות חקלאיים (יישוב של ממש אסר הספר הלבן להקים), בלבו של הנגב המדברי והריק מאדם. לרשותם עמדו כ30,000- דונם של אדמה שנרכשה בשנים 1925-1935. אדמה שהייתה ידוע כ"הבקעה המקוללת", כיוון שגשם לא יורד בה, צמחים לא צמחו ובעלי חיים לא היו. לאחר התלבטות קשה, החליטו חברי רביבים כי יוכלו למשימה, ושלחו משלחת חלוץ לנגב.

מאז עלייתה על הקרקע, כשבע שנים הייתה רביבים הישוב היהודי והקיבוץ הדרומי בארץ (ובעולם). קומץ אנשיה נאבקו מול הצמא למים והבדידות, יצגו בכבוד את היישוב היהודי בנגב מול ועדת האום ב1946-, עמדו מול הצבא המצרי בקרבות מלחמת השחרור, לא נשברו ולא נטשו. בשנות החמישים הכשרות רעננות של בוגרי הפלמ"ח ואחריו הנח"ל הרחיבו את השורות והמשיכו במאבק מול המדבר, שהגיע למעשה להכרעה רק עם הגעת צינורות המים לרביבים, בשנת 1957; עד אז שתו חברי וילדי רביבים מים מליחים מהבאר שבמקום.