באמצע חודש פברואר 1940 , עלו ראשוני המתיישבים אל הגבעה הזאת – גבעת מצובה, לאחר תקופת הכנה בחניתה תחתית. לאחר שפילסו דרכים, עקרו סלעים והכשירו את הקרקע, בנו חומת אבנים סביב לשטח - המחנה, נטו במקום מספר אוהלים וצריפים, הקימו מגדל שמירה והחלו כאן את חייהם. המאבק לא היה קל: באין מים במקום ומקורות פרנסה, תוך מאבק הישרדותי והתמודדות עם שלטון בריטי עוין ושכנים שלאו

דווקא חיבבו את ההתיישבות החדשה, כשבאירופה מתחוללת מלחמה נוראה ובני משפחתם של החברים נמצאים שם... את דאגתם ליקיריהם, הצניעו בליבם. יש להקים ישוב, לבנות מדינה וצרכי הכלל – קודמים לאישי ולפרטי. היתה אמונה בלב, היה חזון, היו משימות לאומיות... קמה מצובה!

עברו שנים, מצובה גדלה ושגשגה, גם נפלה וקמה. פניה שונו לבלי הכר, וכך גם אורחות חייה. וכיום, תוך כדי בניית- קהילת מצובה המתחדשת ומתרחבת, חובה עלינו לזכור את וותיקי הישוב: יוצאי תנועת הנוער

מגרמניה, יוצאי חברות הנוער מהונגריה וצ'כיה, ששרדו את הגטאות והמחנות והצטרפו למעשה החלוצי, שאת חייהם וליבם קשרו עם המקום היפה הזה. רבים כבר אינם איתנו ואלה שעדיין חיים בינינו – חיים בזקנתם. מי יתן ונדע להכיר ולהוקיר את עשייתם למען מצובה. מי יתן ונדע לכבד את זקנתם ולהושיט יד לצרכיהם. מי יתן ונדע לשמר את המורשת, ואת סיפורה של מצובה נמשיך לספר ולשיר למען הדורות הבאים.

(מתוך: עלי גבעה עלון מספר 183 7.2.2013)