אור יקרות
אירגון יוצאי מרכז אירופה
אור יקרות
רביבים
סיור בקיבוץ רביבים והנגב המערבי
מגזין קיבוץ רביבים
חג הסוכות, על גיזום תמרים, בניית סוכות והקשר ביניהם. חדשות מהזיתים: קטיף ממוכן למאכל. טקס פתיחת המרפאה החדשה
קיבוץ רביבים חוגג 70

את מסכת התלאות, הקשיים וההרואיות של ראשוני קיבוץ רביבים , החוגג שבעים, אפשר לספר ברומן אפי, כפי שעשו יפה - בספרם "אדמה ללא צל" - זוג הסופרים, מראשוני הקיבוץ, יונת (תבדל"א) ואלכסנד (ז"ל) סנד. ואפשר גם ב"סיפורי מקום", שהשנים, מטבען, הטעינו במידה של הפרזה חיננית.

כמו זו, למשל: ב-1946, שלוש שנים לאחר עלייתו של רביבים על הקרקע, פונים שניים מחבריו, יואל דה-מלאך ושלמה (בולבול) לינדנר, לסוכנות היהודית, ומבקשים תקציב לרכישת פקעות סייפנים. בסוכנות פוערים עליהם עיניים תמהות - לגדל סייפנים בלב המדבר? - ודוחים אותם בקש. בגבעת-ברנר, הקיבוץ המאמץ של רביבים, שגם אליו פונים השניים - מגחכים, אבל מנדבים להם ארגז או שניים של פקעות.

בשמחה חוזרים דה-מלאך ולינדנר לקיבוץ, מעבדים חצי דונם חולי, טומנים את הפקעות ומשקים במסירות. הסייפנים נובטים, וגדלים, ומעלים ניצנים, אך בהגיע זמנם להיקטף ולהימכר, אין בנמצא רכב מתאים להובלתם לשוק, והם נשארים פורחים שמחים בשדה.

גם ההיסטוריה מתגייסת, ובאותה שנה מזמנת ארצה את אונסקו"פ - ועדת החקירה המיוחדת מטעם האו"ם, כדי להתרשם ולהחליט על עתיד הארץ. אחרי שטיילו לאורכה ולרוחבה, הורדו הדיפלומטים הנכבדים אל הנגב, אל הדרומי ביישובים, רביבים. בצהרי יום קיץ לוהט אירחו אותם חברי הקיבוץ, ובגאווה הציגו לפניהם את המצפה שבנו, את הסוסה והפרה, ואת מפעל המים, שהתייבש מחמת החום.

לסיום, התעקשו וגררו את האורחים המעונבים אל גבעה קטנה, בקצה היישוב. שם, נוטפים טללי זעה אירופאית, נעתקה נשימתם מפליאה: למרגלותיהם השתרע במלוא הדרו שדה סייפנים פורח. משהתעורר חשדם כי אין זה אלא בלוף יהודי, ניגש האגרונום שבמשלחת לשדה הפורח, חפר סביב כמה מהצמחים, ונאלץ להודות: השדה אמיתי. הסייפנים מושרשים היטב באדמה.

סיכומו של הביקור - כך מספרים ברביבים - על שולחן האוכל במצפה כתבה הוועדה את המלצתה ההיסטורית: הנגב - ליהודים. כולו! והנימוק: אם בתוך שלוש שנים הצליחו קומץ צעירים יהודיים לעשות בנגב מה שהערבים לא עשו במשך אלף שנה, ראוי שיהיה בידיהם.


היה או לא היה?

היה! צבי בורשטיין (86), שאיחר בשלוש שנים את ביקור המשלחת, כיוון שהיה טרוד במלחמה, והגיע לרביבים עם חבריו הפלמ"חניקים ב-1949, עוד הספיק לראות במו עיניו את שדה הסייפנים. אי-אפשר היה שלא לראותו, כי מלבדם, אומר בורשטיין, היו בכל "רק שממה, חולות, אבק, וסופות. לא כביש, לא טיפת ירק.

"הקיבוץ, שמנה עשרות בודדות של חברים", הוא מספר, "היה עדיין בחיתוליו - כמה חלקות ניסיוניות, שהושקו במים מליחים - צינור המים המתוקים יגיע רק בשנות החמישים - והתחלה של תעשיית שימורי דגים זעירה, שתוך זמן קצר הפכה אפיזודה. אז גם הושלם המעבר מראשון לציון, שם הוקם הקיבוץ, ב-1938. אנחנו, שהגענו כקבוצה גדולה, הכפלנו בבת אחת את האוכלוסייה, ולא לכולנו נמצאה עבודה. הרוב הועסקו על ידי קק"ל והסוכנות היהודית בנטיעת יערות אשלים באזור, והיו גם כמה שעזבו".


תעשייה וחקלאות

בורשטיין, לימים מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית, התחיל את דרכו בתעשייה כמנהל מפעל המתכת של רביבים, שבשנותיו הראשונות הילך בקטנות ויצר מריצות ועגלות, ובהמשך התרחב והיה ליצרן מעליות ומסועים. עד כדי כך התרחב, וחייב עבודה רבה וקשה, ונסיעות ארוכות של עובדים לצורכי התקנות - שלחברים נמאס, והם לחצו לסגירתו, למורת רוחו של צבי.

"למדתי מניסיוני שכל תעשייה אפשר לייעל ולשכלל", הוא אומר. הזדמנות נוספת לחזור לתעשייה ניתנה לו אחרי שמילא שורה של תפקידים מכובדים - מזכיר "המחנות העולים", מזכיר הקיבוץ, ומנהל בית ספר - ולמד באפעל. באחת מוועידות המיליונרים שארגן השר ספיר, פגש בורשטיין תעשיין יהודי מאנגליה, ויחד יזמו הקמת מפעל למוצרים טכניים מפלסטיק, ברביבים. לקיבוץ לא היה כל הון עצמי, הסתמכנו ונעזרנו בכספי מרכז ההשקעות ומחלקת ההתיישבות בסוכנות, וב-1971 נפתח המפעל, 'רביב', שהתמקד בעיקר בייצור חלקים לתעשיית הרכב. מתוך המפעל צמח לימים 'רבל', ומשניהם, שרביבים מחזיק ב-60% מהבעלות עליהם, נולדו שותפויות וחברות-בת בארץ ובחו"ל".

התעשייה היא מקור ההכנסה העיקרי של רביבים, אך גם החקלאות - רפת גדולה, מדגרה משוכללת, שטחי שלחין ומטעי זיתים - וגם התיירות, תורמות את חלקן. קיבוץ מבוסס, מסכם בורשטיין.


אז הכל טוב?

"הרוב", עונה צבי בורשטיין, ומוסיף שאינו שמח לרוחות השינוי שמנשבות לאחרונה בקיבוץ. "יש עכשיו דיונים על מה שנקרא 'הגדרת גבולות המגרש השיתופי'. ימים יגידו לאן הם יובילו. חבריי ואני, חניכי תנועת נוער, הלכנו לנגב בצו התנועה, שדיבר על ציונות וסוציאליזם. אני אישית באתי יותר בגלל החלק הראשון - הציונות, כיבוש הארץ, יישוב הנגב. זה מה שחשוב לי. אני בעד שינוי, ובלבד שהשיתופי יישאר".

אחר-כך יוצא מפיו וידוי רגשני: "אני מאוהב במקום הזה. כן, לוקאל-פטריוט. יש המון קסם במרחבי המדבר, בעיקר למי שהגיע לכאן כשהיו פה רק סופות חול ושממה, והיה שותף בהפיכת המקום לגן פורח".

'הימים
הימים הראשונים ברביבים. "יש קסם במרחב המדברי" (צילום: ארכיון רביבים)


התהליך והתוצאה

גם מרים אורנשטיין (48) מאוהבת, או, לפחות, מאוד אוהבת את רביבים. "אני בת הדרום, בת הנגב, ומושרשת עמוק בקיבוץ", אומרת אורנשטיין, הצעירה בארבעת ילדיהם של יואל דה-מלאך - חוקר הטבע והחקלאות, חתן פרס ישראל - ופאולה אשתו, עליהם השלום.

כמו שני אחיה ואחותה, הלכה גם היא בעקבות אמם, לתחומי החינוך וההוראה, וכיום היא מנהלת בית ספר תיכון בירוחם. לפני עשר שנים היתה מזכירת הקיבוץ, וסיימה את הקדנציה עם - לא עניין שכיח אצל מזכירים מסיימים - טעם טוב בפה.

"אלה היו שלוש שנים נהדרות. סיימתי בתחושה שאני חיה במקום נהדר, בקיבוץ יציב, עם תרבות ארגונית ומרקם חברתי טוב ומגוון. החברים", היא אומרת, "אוהבים את היחד הבין-דורי, שמחים להיפגש, בחדר האוכל הפתוח תמיד, בחגים ובאירועים".

רק ארבעה מ-13 בני מחזורה חיים כיום בקיבוץ, וגם היא נעדרה ממנו כמה שנים טובות, "אבל מראש הודעתי שאחזור אחרי שש שנים". זה לקח לה קצת יותר. שנה אחרי שהשתחררה מהצבא יצאה העירה, טיילה בעולם, עבדה עם נוער מצוקה בגבעת אולגה, והכירה את בעלה, אודי אורנשטיין, בן רגבה (כיום מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית). "תמיד ידעתי שאחזור. לקח לי זמן לשכנע את אודי לבוא אתי לרביבים, אבל אחרי עשר שנים הצלחתי".

והוא עדיין משוכנע?

מרים אורנשטיין: "לגמרי".

רוח השינוי הנוקשת בדלת, ובמרכזה סוגיות הפרנסה והעבודה, לא מפחידה את מרים. "כבר כמזכירה היה לי ברור שזה הולך לקרות. בעצמי התחלתי את הפרטת המזון וענף היופי, זה היה מאוד דרמטי, והקדמנו קיבוצים אחרים בהשקעה לפנסיה, כי ראינו וצפינו את התהליכים. השינויים נעשים אצלנו בצורה איטית, מושכלת, משתפת, רגישה ומסודרת, ואני מברכת על כך. מטבעי אני נגד מהפכות. חברה שיתופית נבחנת לא בתוצאות, אלא בתהליכים המובילים אליהן. כשאני צופה אל העתיד, חשוב לי שימשיך להיות כאן, בנגב, קיבוץ עם ערכי שותפות וערבות הדדית, עם חיים של לימוד ויצירה".

ומצד הבנים אין לחץ לשינוי דרמטי יותר?

"הבנים חוזרים. לא בהמונים, אבל אלה שחוזרים, יודעים שזה אומר הצטרפות כחברים מלאים. עובדה שיש אצלנו מצוקת דיור".

תורנות במדגרה

משה אולניק (84) מגחך קלות כשהוא מתבקש להתייחס לשינוי המתקרב. "אני עוד לא רואה שזה מגיע. אני שומע על כל מיני תנועות תת-מימיות, אבל אני עצמי מדיר רגליי מהדיונים בנושא, כי אני חושב שמי שצריך לקבוע אם ואיזה שינויים, הם אלה שיחיו פה בעוד חמישים שנה".

ובכל זאת?

"אי-אפשר בלי שינויים. אלא שיש מי שקופץ עד התקרה, ואני לא קופץ. אני רק מתנגד לשכר דיפרנציאלי. חוץ מזה, כל שינוי שייעשה בהכרעה דמוקרטית, בהסכמה ולא בריב, הוא לגיטימי. בני גילנו לא צריכים לקבוע את אורחות החיים שיהיו כאן אחרינו".

שנים ספורות אחרי שהגיע אולניק לרביבים, ב-1949, עם משוחררי הפלמ"ח, החלה נסיקתו המקצועית מחוץ לקיבוץ, מבלי שכיוון או חתר לכך. "קודם הייתי רכז משק, וכשהגזבר עזב, אמרו לי: 'שמלה לך, קצין תהיה לנו', אלא שלא היתה לי אפילו שמלה. ואז הלכתי ללמוד כלכלה, ובמקביל ביקשו אותי לגזברות 'הקיבוץ המאוחד'.

"כשסיימתי תואר ראשון חזרתי הביתה, ללול, ואז שוב נקראתי לתנועה, להיות ראש האגף הכלכלי, וגם את זה עשיתי בצד לימודי תואר שני. אחר-כך נסעתי על מלגה להשתלמות בלונדון, וכשחזרתי, ביקש נחום שריג שאכנס להנהלת בנק 'הפועלים', על תקן הקיבוצניק בעל הידע הפורמלי בכלכלה".

בהמשך היה יו"ר בנק "משכן" ובנק "מסד", מזכיר "חברת העובדים", דירקטור בכמה חברות, והוכתר כיקיר הנגב מטעם אוניברסיטת בן-גוריון. עתה נותר בידיו רק ניהול העמותה לזכר ידידתו, גולדה מאיר.

לא נשמעו בקיבוץ רטינות על שרוב שנותיך היית עובד חוץ בתפקידים בכירים?

משה אולניק: "אני חושב שלא. לאורך כל השנים בחוץ הייתי מעורה ופעיל בקיבוץ, חבר בוועדות, משתתף באספות, והמשכורת שלי עברה לגזבר מדי חודש".

תורנות במטבח נתת?

"לא במטבח. במדגרה".

מעולם לא עבר בך הרהור להמשיך בתפקידיך השונים כאדם עצמאי, מחוץ לקיבוץ?

"אף פעם לא. את התפקידים השונים תמיד ראיתי כשליחות, ולא היו לי כל התלבטויות לגבי חברותי ברביבים, כמו שגם היום אין לי כל חרטה. אני רואה מימין ומשמאל את ההתפתחות של רביבים, וגאה ושמח על כך".

ילדים ברביבים. דור המשך לקיבוץ המתפתח (צילום: מנשה לוי)
ילדים ברביבים. דור המשך לקיבוץ המתפתח (צילום: מנשה לוי)


אלופים בתקנונים

ההתקדמות אכן גדולה, מאשר תומר פריאל, המזכיר המסיים (ועדיין לא יודע אם ימשיך), עובד סוציאלי במקצועו. הוא (43) יליד הקיבוץ, שנמנה עם אלה שאהבו, כן, אהבו! את הלינה המשותפת, ועוד יותר את הילדות היחפה, החופשית, את השיטוטים חסרי הדאגה מחוץ לקיבוץ ואת המפגשים עם הבדווים בסביבה - כל אותם דברים שהיום, לצערו, לא יאפשר לילדיו.

מעמדת המזכיר הוא מאפיין את רביבים כקיבוץ מבוסס כלכלית, עם תעשייה וחקלאות מצליחות, שבמשך שנים רבות השקיע בטיפוח הציבורי והכללי, בפיתוח המשקי והעסקי, ופחות ברווחת החברים, שדירותיהם ותקציבם האישי צנועים למדי.

"היום, לדעתי, מוטל עלינו להחזיר לחברים, לאפשר יותר חופש תמרון ובחירה", וזה מביא אותו אל השינוי המדובר: "בשנה וחצי האחרונות הובלתי תהליך, שבסיסו שינוי סדרי עדיפויות, תוך שמירה על השיתופי. המזכירות הביאה הצעה, התקיימה אסיפה, שלא ברור מה יצא ממנה..."

ובדיונים נשמרת רוח טובה?

תומר פריאל: "תמיד כשמגיעים לדבר על נושאים שלא דובר עליהם, זה מלווה באיזשהו זעזוע, בחששות ובחרדות. אנשים אצלנו, וכנראה אנשים בכלל, לא כל כך רגילים ואוהבים לנהל שיחות תכליתיות, שאמורות להוביל להחלטות. אני, אישית, חושש יותר ממה שיקרה לנו אם לא נדע לעשות שינוי מבוקר ומושכל. אז השינוי עלול ליפול עלינו בלתי-מבוקר. גוף שלא משתנה - מת".

350 חברים מונה כיום רביבים, ואלמלא מצוקת הדיור, היה מן הסתם מונה הרבה יותר. "לא רק הבנים חוזרים, גם פניות לקליטה יש, כעשר ויותר בשנה, שזה פי כמה מכפי שאנחנו יכולים לקלוט", אומר תומר. "לכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להקפיד בקריטריונים ולקבל רק את אלה שמתאימים לנו ערכית וחברתית, ובעלי יכולת התפרנסות".

מהן החוזקות והחולשות של רביבים, בעיניך?

"לחברי רביבים יש יחס חם למקום. הם לא מהסוג העוטף ומחבק, אבל הם מתים על הקיבוץ. ולמרות זאת, משום מה, הם לא ששים להיות יחד, להשתתף באירועים חברתיים. הוותיקים תמיד יגיעו, ויתפסו עם הקלנועיות מקום בשורות הראשונות. הצעירים מעדיפים, כנראה, להישאר בבית. כמזכיר, מצאתי את עצמי מוטרד מעניין נוסף: יש לנו עודף מיותר בתקנונים ובהחלטות. אנחנו אלופים בלתקן סעיף ג-2 בתקנון x, מבלי לברר אם בכלל נחוץ התקנון, וכשמתחילים לדון בשינויים, זה מסתבך שלא לצורך".

המזכיר שיבוא אחריך כבר יהיה מזכיר של קיבוץ מתחדש?

"אתה מתכוון, עם שכר דיפרנציאלי? מבחינתי, זה קו אדום. אני מקווה ומאמין שרביבים ימשיך להיות שיתופי".


עוצמה אנושית

"מיום ייסודו", מסכם יגאל צחור על קצה המזלג היסטוריה בת שבעים שנה, "היה רביבים מחויב למצוא מענה להיותו יישוב בודד במרכז הנגב. הוא התעקש להישאר במקום שעתידו לוט בערפל, ולהוכיח שניתן לקיים חקלאות באדמה המדברית, גם ללא מים מתוקים, במשך עשר שנים.

"בזכות ההתעקשות והאמונה, ובצירוף הראייה מרחיקת הלכת והחשיבה המקורית, שבאה לביטוי,

 

בין היתר, בהקמת גרעינים פרטיים שלא דרך התנועה - הצטרפו לקיבוץ מיטב בני הנוער, בוגרי 'הריאלי' בחיפה, 'גימנסיה רחביה' בירושלים, ומבתי ספר חקלאיים, ומאוחר יותר בוגרי אולפן ומתנדבים מחו"ל.

"השילוב האנושי ההטרוגני והמרתק הזה חייב חשיבה מתמדת, איך מקיימים כאן חברה מלוכדת שמצד אחד מקפידה על שוויון, ומצד שני מאפשרת מימוש עצמי. רביבים היה חלוץ בהכרה בחשיבות ההשכלה הגבוהה, ולא לחריגים בודדים, אלא לכולם. ברביבים גם לא היה משבר סביב חילופי ההנהגה הכריזמטית של דור הפלמ"ח בהנהגה צעירה יותר. העוצמה האנושית היתה, לאורך שנים רבות, גדולה מהחוסן הכלכלי".

יגאל, שהצטרף לרביבים ב-1965, עם חבריו לגרעין הפרטי "לנגב-ח'", ומילא שורה ארוכה של תפקידים בקיבוץ, בתנועה ובמפלגת "העבודה", הוא כיום רכז התרבות, והאחראי על חגיגות השבעים - שורה של אירועים שנפרשו לאורך השנה, והעניקו לכל רובדי האוכלוסייה חוויה תרבותית.

בין היתר הוצא לוח שנה עם תמונות נבחרות משבעים השנים; תערוכת תמונות של חגי רביבים; ערב הצדעה לוותיקי הקיבוץ - "שירת מדבר", בהשתתפות א.ב יהושע, חיים גורי, מאיר שלו, ורונה קינן; "חפשו את המטמון" של רביבים; יום הילד; וממתינים לתורם הוצאת ספר רביבים, וכנס בנים, כשהשיא, מופע השבעים, יתקיים ביום חמישי השבוע. למחרת יוכלו החברים לשוב לחולין, ולהתפנות לדיון בנושא הרבה פחות חגיגי - השינוי.


(מקור: MYNET 23.7.2013)


לאלבום התמונות לסיפורי המקום והתקופה
  מפת האתר | צור קשר  
ארגון יוצאי מרכז אירופה  |  באדיבות משפחת פדרמן ורשת מלונות דן  סידיטק - בניית אתרים Signed by