היה משהו בריח.

כל הדרך אל הייקים של רמות השבים לא חשתי בו, רק כשיעל פתחה לי את הדלת הכה בי הריח את זיכרון ילדותי , נערה בת 15 שהתענגה על הכפר האירופי האידילי הזה שדמה בעיני לגן עדן עלי אדמות.

אולי היה זה השילוב של מי הבריכה הקרובה עם ריח הבית של פעם, שהרי לכל בית יש ריח.

נסעתי לרמות השבים בעקבות אלבום תמונות יפיפה, עשוי בהרבה אהבה המתעד את בתי הכפר של המייסדים ושמותיהם, שיעל ירקוני צילמה ומיד עלו וצפו התמונות הפרטיות שלי.

ביקשתי לבוא ולהתרפק על העבר.

הבית, בית של געגועים, כולו אומר כבוד להורים שבאו מגרמניה - ציורי שמן מן המאה ה19, רהיטים עתיקים שלא תמצאו בשוק הפשפשים, בסגנון בידנמאייר?, אוסף של כמה מאות ספלי מוקה (מוקה טאסן) מפורצלן מאחורי דלתות זכוכית, כולם בעלי ערך אומנותי , מסוג האוספים הנראים רק במוזיאונים, קירות ספוני עץ, אווירה שמרנית, נקי ומטופח למשעי. ובכל זאת שום דבר אינו מנקר עיניים כדרכם של הייקים – ערכיות ענווה.

יעל היא בתם של ראשוני הכפר טראודל וקלאוס גרטנר שבנו ביתם בסגנון הבאוהאוס על גבעה שלימים נקראה ,בלוק בינדרמן" או "גבעת המיליונרים" הם ושכניהם נדמו לאצילי המקום, עד כמה שניתן לכנות כך אנשים שבאו לעסוק בחקלאות .

הוריה שעלו לארץ עם הוריהם ממינכן, כמו גם קבוצה של 30 מהגרים אחרים שמימשו את רעיונם של שניים– דיויד טריטש בעל החזון, חברו של הרצל שותפו לקונגרסים הציוניים ואריך מוזס שהביא לידי מימוש את רעיונותיו של טריטש.

הרעיון שקדם למעשה היה להתיישב בדרך עצמאית בלתי תלויה במוסדות ובארגונים שהיו בארץ באותה תקופה וחפה מתרומותיהם.

מלכתחילה היוזמה של טריטש היתה יצירת משאבים לחקלאות משפחתית ללא ערבות הדדית.

אריך מוזס דאג להשגת הכספים שבאו ממקורות פרטיים, קנה אדמות וארגן קבוצת מתיישבים – זו הייתה "העלייה החמישית".

היו אלה בני המעמד הבינוני הגבוה, רופאים שיצאו ממרפאותיהם, סוחרים מחנויותיהם, עורכי דין ממשרדיהם ובעלי מפעלים מלשכותיהם המפנקות, שהחליטו לשנות את חייהם וחיי משפחותיהם, לעזוב את סיר הבשר ולהגיע למולדת השכוחה.

עליית הנאצים לשלטון אילצה אותם לממש את התוכנית ללא השהיות . האדמה תחת רגליהם בערה אנטישמיות.

עדיין יכלו להוציא את הונם ובכך מימנו את הקמת בתיהם ופיתוח הכפר על חשבונם הפרטי.

הם לא יכלו לבחור מקום טוב יותר - מרכז הארץ, כמטווחי אצבע מכפר-סבא, רעננה ופתח-תקווה, הם לא העלו בדעתם שהכפר שלהם יהיה מוקד לעלייה לרגל כמקום שמעורר כבוד לסדר וארגון למופת.

בחרו לעסוק בענף הלול וחלקם אף למדו את המקצוע במקווה ישראל, התמחותם והצטיינותם לעתיד הפכה לשם דבר בארץ.

לכל בית יש לול, אך השיווק נעשה במשותף דרך מכון תערובת וביצים בשם קואופרטיב "אל על". הייתה זו העזה כלכלית לכל הדעות, ללא עזרה חיצונית, באחריותם של התושבים בלבד והם הצליחו.

למרות השותפות הכלכלית העדיפו להיקרא מועצה מקומית. לא רצו להיות מושב שעצם שמו מעיד על דרך התיישבות סוציאליסטית והם לא היו כאלה.

אנשים שקולים ומחושבים ה"ייקים".

מרבית הבתים תוכננו ע"י האדריכל ריכארד קאופמן - בעלי גגות רעפים המשתפלים מעבר לבית ונתמכים בעמודים סביבו מותאמים לרעיון הבאוהאוס. רעיון חכם שלדעתי חבל שלא מיישמים אותו גם היום, מתאים לאקלים ארצנו, שומר מפני רטיבות הקירות בחורף ומגן מפני החום בקיץ. נבנו גם בתים ללא גגות רעפים , אף הם בסגנון הבאוהאוס כפי שמתבקש באקלים הארצישראלי.

הייתה זו קהילה למופת שדאגה לרווחת תושביה עד כמה שניתן.

מלבד מועצה שנבחרה ע"י התושבים בדרך דמוקרטית, בנו גם צרכניה, סניף בנק קטן, בית דואר, בריכת שחייה ששמה יצא למרחקים בעידן שזו הייתה בכלל מותרות. תושבי האזור התקבצו ובאו אליה כמו התרנגולות לאבוסן.

פנינת המקום היה בית העם שפעילותו משכה אליו את תושבי האזור ועל כך אספר בהמשך.

אחר"כ הקימו בית ספר יסודי עצמאי שנתקל בהרמת גבות מצד משרד החינוך.

הוא לא היה מן המוסדות המתוכננים של הכפר אלא תוצאה של אילוצים.

בתי הספר היסודיים בישובים השכנים לא אנו על הציפיות של הורי הילדים ברמות השבים וכמועצה מקומית יכלו להקם בית ספר עצמאי, לא לפני שניסו לשלוח את ילדיהם לבית ספר בכפר סבא השכנה אך בגלל אילוצים שלטוניים דאז נדחו ונדחקו בלית ברירה להקמת בי"ס בכפר.

מהלך זה לווה לא רק בתמיהה מצד משרד החינוך אלא במלחמת גוג ומגוג לכל דבר.

דן שטייניץ סיפר לי על התקופה הסוערת ששררה אז ומסביר שמנהלי הכפר לא הביאו שום דוקטורינה מיוחדת חדשה, אלא ביקשו הוראה מסורתית ברמה מתקבלת על הדעת.

על פניו תושבי הסביבה ראו בכך בדלנות והתנשאות, מורות מהכפר ומחוצה לו נשכרו להקמת מערך הלימודים על חשבונם הפרטי.

משרד החינוך של אז בראשותו של השר זלמן ארן בדק בציציות את רמת בית הספר ובלית ברירה אישר אותו ואף נאלץ לתמוך בו כמו כל בית ספר אחר.

ביה"ס אף ניסה לקלוט ילדים מהסביבה ולמותר להגיד שהורים רצו לשלוח את ילדיהם אליו, אך כצפוי, ברוח הימים, בשלטון הפוליטי הריכוזי, משרד החינוך ותנועת המושבים חסמו את הדרך.

אותה התבדלות פגה, נגוזה עם השנים, בית הספר נסגר וילדי המקום חזרו ללמוד בבתי הספר בסביבה.

הילדים, סיפרה לי יעל, סבלו מיחס מתאנה מצד חבריהם בסביבה והיו מושא ללעג על ארוחות העשר המתורבתות שהביאו מהבית, על לבושם האירופי – מכנסיים מתחת לברך, נעליים עם גרביים גם בקיץ שלא יכנס חול לאצבעות הרגליים חו"ח.

הכינויים ההדדיים שהתושבים מרמות השבים ובני כפר מל"ל ורמתיים הדביקו זה לזה לא תרמו ליחסי גומלין נוחים ונעימים:

ה"אוסט יודן", כינוי הגנאי שהשתמשו דווקא הגרמנים ליהודים שהיגרו ממזרח אירופה לארצם ושבו השתמשו גם ה"יקים" לכנות את כל מי שלא היה כמותם, והכינוי שהדביקו לעולים מגרמניה "יקים" (יהודי קשה הבנה) אלו, גם אלו היקשו על קשרי רעות בין שני הישובים.

ילד מרמות השבים שהוזמן לארוחה בבית באחד הישובים בסביבה התרשם קשות מההרגלים השונים של הצברים שלא ייחסו חשיבות לנימוסי השולחן.

בספר זיכרונות ילדותו כותב דן שטייניץ, אביו של דר' יובל שטייניץ ובנו של פרופ' חנן שטייניץ המורה למוסיקה המהולל, על מנהגי השולחן בביתם:

כילד קטן , חציל לא היה המנה המועדפת שלו וכשהושמה בפניו הצלחת עם הירק השנוא עליו סירב לאכול. בני משפחתו המורחבת כולל הסבים שסעדו יום יום ביחד אילצו אותו לאכול את הסגול המתועב, אך הוא עמד במריו ואחרי התנצחות מילולית נישלח לחדרו בלי ארוחה עם הבטחה ואיום בצידה שהחציל הנ"ל ימתין לו בארוחה הבאה.

הארוחות המשפחתיות בבית שטייניץ ומשפחות ייקים אחרות היו לא פחות מאשר טקס שכמו נלקח מבית המלוכה הבריטי, אני בטוחה שהמלכה אליזבת הייתה שמחה לקבל את משפחות הייקים כנתיניה הנאמנים.

בארוחות המשפחתיות ברמות השבים היה מונח אחר כבוד סרוויס האוכל שהביאו איתם ממולדתם האחרת ולכל סועד, בין אם הוא זאטוט ובין אם איש בא בימים, מפית בד מגוהצת ומעומלנת אשר שמו האישי רקום בשוליה והיא מונחת על השולחן כרוכה בחבק מוכסף שגם עליו חרוט שם הסועד, ואין להחליף בין המפיות.

זה רעיון שאולי יש לאמצו אך לא אני אהיה זו שאכבס את המפיות, אגהצן ואעמלנן.

יעל מספרת על אביה קלאוס גרטנר שבבוקר עבד בלול ואחרי ארוחת הצהריים נהג לקיים את המצווה המחייבת של "שלאפ שטונדה".

בין שתיים לארבע הכפר כולו שרוי בעילפון זמני, ציפור לא צייצה ותרנגולת לא קרקרה והס מלהזכיר דפיקה בדלת של שכן מוטרד ומטריד.

באותה שעה בכפר מלל השכנה החיים המשיכו לדהור ללולים ולשדות, כי לא נחים לרגע, מנוחה היא בטלה, רק החלשים נחים באמצע היום.

וכשקמו הייקים חכתה להם ארוחת ארבע של "קפה מיט קוכן" שאמא טראודל אפתה, לא קנתה ורק אז חזרו לעיסוקים היומיומיים.

הם היו חרוצים לא פחות משכניהם הסוציאליסטים אך בדרכם שלהם.

רצו לשמר את תרבותם והצליחו בכך לאורך זמן.

מקום התכנסות מרכזי להם היה בית העם שבו נערכו החגים, קונצרטים ואסיפות בגרמנית.

ביתו של דר' חנן שטייניץ היה מרכז תרבותי בפני עצמו.

זוכרת קונצרטים מוסברים בביתו. הוא היה מרצה ומלמד מוסיקה ברחבי הארץ וגאה הייתי להימנות עם תלמידיו בבית הספר התיכון כצנלסון בכפר סבא.

בגרמניה היה דר' לנוירולוגיה ובארץ החליט לאמץ את אהבתו למוסיקה כמקצוע.

אהבת המוסיקה הקלאסית שהייתה נפוצה בבתי הייקים ביטאה את היחס לערכי התרבות שהביאו איתם מגרמניה.

דן שטייניץ סיפר לי קונצרטים על תקליטים של 78 סיבובים לדקה שנערכו גם בביתם של הפולברמאכרים ועל הידענות הרבה של ראלף אבי המשפחה ליצירות אומנות.

כמי שגרה בשכנות, ממש מעבר לכביש, זכורה לי במיוחד חווית "החידון המוזיקלי" בעריכת יצחק שמעוני ואלון שמוקלר מ"קול ישראל".

השנה היא 1960 וכחובבת מוזיקה קלאסית מושבעת הוזמנתי לפאנל המשתתפים בחידון.

נערה ביישנית בת 15 מתמודדת מול ייקים יודעי דבר במוסיקה. פה ושם הוכחתי מעט ידע, לא הרבה.

הם היו אנשים משכילים שבצד עבודתם בלול ביום התכנסו בערבים בבתיהם לחוגים והרצאות, בין השאר גם לפילוסופיה.

בנו של דן שטייניץ, יובל, ינק כפי הנראה את הכמיהה לנושא מאימו מינה שטייניץ- אשכנזי אשר הייתה מורה לספרות ופילוסופיה בתיכון.

כמה יפים ורגועים היו החיים אז בלי כל הבאז התקשורתי והריאליטי של הטלוויזיה. בן-גוריון צדק אך זה לא עלה בידו.

למרות התכנסותם פנימה לתוך שבלולם המתבדל, בניהם התחילו ל"התבולל" בין הישראלים האחרים.

אט אט, תהליך ההתקרבות לחברה הישראלית שמחוץ לתחום הישוב השפיע והילדים הצטרפו לתנועת הנוער "מחנות העולים" שהייתה מזוהה עם מפלגת "אחדות העבודה" מיסודה של יגאל אלון. בתנועה המחסומים נפלו וכור ההיתוך הפך את כולם לחברת נוער אחת. בני רמות השבים "תרמו" לא מעט קרבנות במלחמת ישראל.

נגע ללבי הסיפור על בן משפחה שלא רצה להתגייס לצבא בחסות הוריו והוחרם ע"י הכפר. משפחתו נאלצה לעזוב את הארץ בפאת היחס המנדה.

תופעה ייחודית ומוזרה ולא מוכרת במקומותינו היה הפעמון בכל קרן רחוב. זה לא היה פעמון רגיל, זה היה חתך של צינור גלילי בעל קוטר שלפחות 40 ס"מ, עד כמה שזכרוני עומד לי, שממנו השתלשל עינבל הפעמון תלוי על חוט ברזל.

פעמון זה היה משמש בשעת הדחק לאזעקת התושבים והרי הייתה זו תקופה "מבורכת" נטולת תקשורת.

בצידו של הפעמון היה לוח מודעות שכל מילותיו בגרמנית, אין עברית וגם אין צורך, הרי אנו אוטונומיה גרמנית לכל דבר וכולנו דוברי שפתה ולא צריך להתאמץ וללמוד את שפת ה"ילידים".

זכור לי תמרור תנועה המתריע "Achtung" (זהירות). הזר שנקלע למקום חשב לרגע שהגיע לכפר בגרמניה. מוכר וידוע לכל הסיפור על שני בנאים ייקים שהעבירו בלוקים מאחד לשני ובאוויר נשמעו המילים "ביטשיין ו"דנקשיין".

למותר להגיד שהתבדלותם של התושבים הייתה מושא לגיחוך בגלל שונותם, בד בבד עם הערכה רבה לתרבות האירופית שהביאו עימם.

עם השנים נכתבו גם הודעות בעברית אך עדיין גם בגרמנית. היום אין זכר לשפה הגרמנית בישוב, בניהם של הייקים התערו לגמרי בסביבה.

בשעות הפנאי, מלבד ההאזנה למוזיקה קלאסית, היו גם מי שבילו את שעותיהם בחילופי זוגות, לא עלינו, המקום היה קטן, וההיכרויות אינטימיות.

הכל שמועות כמובן.

אבא של יעל, קלאוס גרטנר יזם, הקים וניהל בהתנדבות במשך שנים את בריכת השחייה, היחידה בשרון באותם ימים. זו הקלה וריעננה במימיה הכחולים והזכים את תושבי הסביבה בימי הקיץ הלוהטים וילדי רמות השבים והסביבה למדו לשחות בה.

וכיצד עלה הרעיון?

בחצרם של הגרטנרים השתכשכו ברווזים ואווזים משק בבריכה, חשב קלאוס: אם לברווזים מותר ליהנות מדוע שבני אדם לא יפיגו את חומם במי בריכה צלולים אף הם.

ואכן, הבריכה הייתה מרכז החיים בקיץ הלוהט.

אני זוכרת זקנות שוחות בעקשנות כמה וכמה "בריכות" וצעירים שהתקנאתי בתעלוליהם במים ואני לא ידעתי לקפוץ "ראש" אלא רק "נר".

קלאוס גרטנר תמיד חייך אלי, ילדה פלבאית שכמותי משכונת הפועלים השכנה, איש מרשים ויפה תואר שהדבר האחרון שיכולת לעלות בדמיונך שהוא לולן, הוא היה נראה לי כל כך עירוני הדור כבוד, אולי בגלל השפה הגרמנית שלא התקשרה במוחי לחיי כפר.

במהלך השנים לא התפתו אבות הישוב ללחץ של יזמים להקמת קאנטרי קלאב שהבריכה במרכזו, לא ולא, הם ידעו להסתפק במועט, היו מחושבים מאוד בכלכלתם ועל כן גם לא יזמו עסקים במקום ולא התירו זאת לתושבים.

הצליחו לשמור על איכות סביבתם שעד היום שימעה יצא בכל הארץ.

ומה רוצה הגורל, מעדכן אותי דן שטייניץ, שבשעת כתיבת שורות אלו נפתח אזור מסחרי במקום בו היה מכון למיון ביצים והאופי הכפרי נסדק כהוגן!.

היום רמות השבים, ישוב ככל הישובים ומזה כמה שנים ישוב המשתייך למועצה האזורית דרום השרון.

נותרו רק הזיכרונות של בניהם שרציתי לחשוב שהם נושאים את אורח החיים של הוריהם בגאווה, אך כפי הנראה גם זה הולך ופוחת.

חלפה עברה שעה ואני שטופה בזיכרונות עבר, הלכתי לדרכי תמהה אם אפגש עם מי ממכריי הותיקים, אם נעלה סיפורים מן העבר, אם אכיר אותם בחלוף השנים.

ואני עדיין מייחלת לפגישה שכזאת.

מקרא שמות:

בכותרת השמות הם של שלושה ממייסדי הכפר

שטקלמאכר –יצרן מקלות או קיסמים

קנופמאכר – יצרן כפתורים

פולברמאכר- יצרן אבקות (כנראה רוקח).

.