הרב אברהם יצחק הכהן קוק (מכונה גם הראי"ה) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל. הרב קוק נחשב לגאון בעולם הלמדני , פוסק הלכתי בעל שיעור קומה, מקובל והוגה דעות, מחשובי חכמי הרזים בדורו, שליט היה בהלכה ואגדה בנגלה ובנסתר כאחד ובשל כך ידע למזג בין כולם ולהפכם לחטיבה נפלאה אחת. בקי היה בכל העולם הספרותי היהודי והנוכרי ושלט היטב בחכמת הפילוסופיה המודרנית. בכתביו השונים נתגלה כסופר ומשורר בחסד עליון שחידש סיגנון כתיבה שלא נודע קודם לכן ומיוחד רק לו. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית, ועל שמו נקרא מושב כפר הרא"ה.
הרב קוק נולד בט"ז באלול ה‘תרכ"ה (7/9/1865) בעיירה גריבה שבמחוז דוינסק בלטביה לפרל זלטא (לבית פלמן) ולרבי שלמה זלמן קוק.
הרב הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין מחבר "ערוך השולחן" לפני שהגיע לגיל עשרים. הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא נתמנה לרבן של יפו והמושבות ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל בה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. פסיקותיו בספרי התשובות שלו מהווים יסוד לפסיקה בענייני משפט המלוכה והמצוות התלויות בארץ. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי האגדה, הפילוסופיה והמוסר, הוא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית ובאורתודוקסיה המודרנית.
מבין תלמידיו ניתן לציין את בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן (הנזיר), הרב אריה לוין, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב משה צבי נריה והרב שאול ישראלי.
הרב קוק נפטר ממחלת הסרטן בגיל שבעים, ביום ג‘ באלול ה‘תרצ"ה (1/9/1935) בבית ההבראה בקרית משה, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. השאיר אחריו שתי בנות ובן: הרב צבי יהודה קוק, יורשו הרוחני וממשיך דרכו.

(מבוסס על חומר מישיבת "מרכז הרב" ו"ויקיפדיה").