בת עשר - לציונות

נולדתי בשנת 1923 באייזנאך. יש מי ששם המקום אינו אומר לו דבר. להם אני מזכירה שגם נגן העוגב הנודע, יוהן סבסטיאן בך נולד שם. אייזנאך ומבצר וארטבורג שלידה – כלום יש מקום יותר גרמני מזה? כבת יחידה זכיתי לילדות מטופחת להפליא. סבי היה רופא בעל שם, בביתו התגוררה גם אחות-אבי שהייתה חורזת שירים ולשניהם נודעה השפעה על חינוכי. ילדותי זכורה לי כילדות מאושרת ויפה שנמשכה עד שנת חיי העשירית. אז עלה היטלר לשלטון. עד אז ידעתי מעט על היהדות. מושג קלוש בלבד. הורי אמנם לא הצהירו על פרישה מהקהילה, אך יהדותם הייתה ריקה מתוכן. בשנת חיי העשירית חל השינוי. הנאצים שגשגו ואני החילותי לקבל שיעורים בדת היהודית ובעברית. מורי נתן לי ספרים מעניינים על תולדות העם היהודי שהיו מרתקים אותי. התחלתי לבקר בבית הכנסת והסכמתי להירשם לארגון צופים יהודי ציוני. זו הייתה לגבי דידי התשובה הנכונה לאירועי התקופה. יתר בני דורי, הגרמנים, הצטרפו לנוער ההיטלראי. אני, ילדה בת עשר, הבאתי לבית הורי את הציונות ואת היהדות הדתית. התחלנו למשל לחגוג את חנוכה.

הרטמן הרשע הציל את חיי
רדיפת היהודים החלה באייזנאך כבר ב 1 באפריל 1933. זה היה היום הראשון לחרם נגדנו, יום של מצעדים רועמים ושאגת שירי זוועה ובאופן מקרי לגמרי גם יום הולדתה של אמי. הגרמנים שחיו אז ואומרים שלא ידעו מהמתרחש, משקרים. מכול הרמקולים נשמעו צרחות-נאומיו של היטלר. העיתון שטירמר עם מאמרי השטנה נגד היהודים נפרש לראווה על הקירות בכל מקום. בכיתה ז' היה לי מורה בשם הרטמן. כשמו כן היה, איש קשה, וגם נאצי מושבע ונלהב. הוא הסית את כול ילדי הכיתה נגדנו, הילדים היהודים. יום אחד נודע להורי על אפשרות של עליית-נוער לארץ-ישראל. הם רצו להציל אותי, למלט אותי מהמדינה. הייתי בת שלוש עשרה, ומה שהכריע אצלי בעד ההגירה היה המורה הרטמן. לא רציתי לעבור שנה נוספת תחת שבטו. כוונתו הייתה מרושעת אך בגלל רשעותו ניצלו חיי. לדאבון לבי, הורי וסבי לא מצאו בתוכם את היכולת להצטרף. באוקטובר 1944 כתב אבי מטרזינשטאט את גלויתו האחרונה: "יצאנו מכאן למסע." היעד היה ברור.

חיים חדשים ב'מעון אהבה'

גם היעד שלי היה ברור. ב-1936הגענו למפרץ חיפה, שהיה אז מדבר חול אחד גדול. אבל עמדו שם, נאים וחדשים, בתיו הצהובים של מעון אהבה. אורה החזק של הארץ האיר לי את הנשמה. הייתה זו ממש התחלה של חיים חדשים. שנתיים למדתי שם בבית הספר ואחר כך חילקתי ימי במסגרת עליית-הנוער, מחצית הזמן לעבודה ומחציתה השנייה ללימודים. לא למדנו לבחינות-בגרות לא קיבלנו תעודות. אחד ממורי ב'בית אהבה' היה איש האשכולות משה קלוורי, שכתב לפנים בירחון "היהודי" בעריכתו של הפילוסוף מרטין בובר. הוא היה לי כעין אב רוחני. מנהלת המעון הקפדנית, ביאטה ברגר, הצליחה להעניק לנו בית אוהב וחם. מורינו ומחנכינו עלו רובם כמונו זה מקרוב מגרמניה. מנהלת המשק, חני אולמן, ייסדה לימים מעון חדש בקרית-גת.

לבנות מחדש גשרים עם גרמניה

זמן רב לא עלה כלל על הדעת לשוב אי פעם ולדרוך על אדמת גרמניה. אבל בשנים הבאות הגיעו לארץ גרמנים שמעשיהם קירבו אותם. למשל הכומר הבכיר הרמן מאס מהיידלברג שהציל יהודים בתקופת המלחמה ושחש קשר עמוק ליהדות. אחרי הסנוניות הראשונות הגיעו הזמנות לביקורים בגרמניה. ב 1954 עדיין דחה בעלי את הרעיון בשתי ידיים. ב 1956 נסענו בפעם הראשונה. מתנדבי תנועת המתנדבים הגרמנית "אות הכפרה" החלו לפעול בארץ ב 1961. ב 1963 הציעו שנארגן קבוצות נוער ישראליות ונביאן לגרמניה. הסכמנו. נוצרו קשרים רבים עם קבוצות נוער ועם סטודנטים שבאו ללמוד כאן, או סטודנטים ישראלים שיצאו ללמוד שם. בקשרים האלה שמחנו גם אני וגם בעלי. מרטין בובר אמר פעם: "הנוער הוא הסיכוי התמידי של האנושות להגיע לאושר.” לבעלי היה עניין גדול בשיח הנוצרי יהודי. הוא פרץ והכשיר דרכים להידברות הזאת. אני ממשיכה את מפעל בעלי כיוון שהוא קרוב ללבי.

חשוב התוכן, לא הצורה.

למדתי בסמינר למורים בירושלים ופגשתי את שלום בן חורין ב 1942 בסדרת הרצאות של מרטין בובר על יהדות ונצרות. שיחותינו הראשונות נסבו על מכלול הנושאים הזה. הנושא המשותף השני היה חידוש האמונה היהודית. השקעתי הרבה מעצמי בתנועת הרפורמה שייסד בעלי. אני אוחזת עד היום במשפט שנתן בעלי ככותרת לאחד מספריו: "להלאה מאורתודוקסיה ולחופשנות." חשובים לי הרבה יותר תכניה של היהדות ולא כל כך הצורה החיצונית שאותה מדגישה האורתודוקסיה כמו המלבוש, חומרי המזון ואופן אכילתו. לדעתי, אלה באמת אינם עיקר. חשוב לי שרבדים רחבים ימצאו דרך משותפת חדשה. רק אז תהיה שיבת היהודים לארץ הזאת שיבה אמיתית.

(מתוך ה- MB יקינתון - אפריל 2008, ניסן תשס"ח, גיליון מס' 224.)