בערב הראשון של חוהמ"פ, 1943, התכנסו בקיבוץ עין-גב כמאתיים איש ואישה שחלקם הגיע בסירות מטבריה שעה קלה קודם לכן. הם נכנסו ל"מחסן התבואות", מבנה שתפקידו בכל ימות השנה היה איכסון שקי חיטה ושעורה והתיישבו על ספסלים מאולתרים. על הבמה המאולתרת שלפניהם עלו שני אמנים, הפסנתרן [ועורך הדין] ורנר זומרפלד והכנר חבר התזמורת הפילהרמונית הרי בלומברג והחלו לנגן את הסונטה של מוצארט ק. 376. בכך החל למעשה פסטיבל עין-גב את דרכו, אירוע שצמח כאילו יש מאין, היה יחיד במינו במשך כשני עשורים. גדולי המוסיקאים בארץ ובעולם ראו חובה לעצמם וגם זכות להופיע בו. הוא זכה לכינויים כגון, "זלצבורג של המזרח התיכון" ו"החגיגות הקאמרמוסיקליות הארץ-ישראליות". הכתבה הזאת היא גרסה נוספת ומשלימה לכתבה "רקוויאם לפסטיבל עין-גב" (יקינתון 242)

גירוש מהאופרה של ברלין
ההתחלה הייתה כעשור קודם לכן, ב 1933 כאשר התארגן ליד ראשל"צ הגרעין היקי, שהקים לאחר זמן את קיבוץ עין-גב. בין חבריו רבים היו חובבי מוסיקה אך את הדחיפה לעשייה מוסיקלית מקצועית נתן החבר נסים רון [מקודם מרטין רוזנטל] שהצטרף לקבוצה שנה מאוחר יותר. נסים רון, זמר וכנר, שהיה הסטודנט המבריק ביותר בתחומו בבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין וזמר סולן בבית האופרה שם, הגיע לארץ במסגרת מקהלת "הניגון", מקהלה של זמרים שגורשו מבתי אופרה בגרמניה. בדרכים פתלתלות שבהן המציאות עולה על כל דמיון, הגיע נסים לגרעין ובמקביל תפס את מקומו כאמן מוביל בארץ, הופיע באופן קבוע ברדיו ושר גם כסולן עם התזמורת הפילהרמונית. נוכחותו העלתה  את הפעילות המוסיקלית בקבוצה בכמה דרגות והופעותיו ברחבי הארץ היוו מקור הכנסה עבורה.

מסיבות מוסיקליות בקיבוץ
ב 1937 ייסדו, הגרעין הגרמני שאליו הצטרפו קבוצות מאוסטריה, צ'כיה וגם ליטא ולטוויה, את קיבוץ עין-גב במזרח הפסטיבל עין-גב בשנות ה-40, רביעיית סשה פרנסכינרת. ביישוב החדש שהקימו, המשיכו חברי הקיבוץ בפעילותם המוסיקלית ואף ביתר שאת. בתוך כך החלו לבקר את נסים, בעיקר בתקופת חוהמ"פ, חברים ועמיתים למקצוע, נגנים של התזמורת הפילהרמונית ומוסיקאים אחרים שאת חלקם הכיר עוד בגרמניה ועם אחרים התיידד בארץ במסגרת הופעותיו. התוצאה של ביקורים אלה הייתה נגינה משותפת, עם נגני הקיבוץ וגם בלעדיהם. היו אלה ערבים של עשיית מוסיקה לשמה, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה. שמען של המסיבות המוסיקליות הללו הגיעה לאוזני אנשי היישובים בסביבה ולאוזניהם של המתרחצים בחמי-טבריה, יקים שעשו כל מאמץ לחצות את הכינרת [בסירה של הקיבוץ] כדי להאזין ל"קונצרטים" הללו. את מיסוד המסיבות המוסיקליות האלה הגה הד"ר ורנר זומרפלד, יליד העיר ברלין, יו"ר אגודת עורכי הדין בתל-אביב ופסנתרן ברמה מקצועית. במסגרת פעילותו הרבה, נהג לקחת במכוניתו ידידים נגנים, בעיקר חברי הפילהרמונית, לנסוע עימם ברחבי הארץ ולהופיע בפני החלוצים ביישובי הפריפריה. באופן זה הגיע גם לעין-גב. בראותו את המסיבות המוסיקליות, "הקונצרטים" הנערכים בקיבוץ, הציע מיד למסד אותם לכדי סדרה של קונצרטים בשבוע של חול-המועד פסח. כך, למרות קרבתו המאיימת של הגבול והקושי האמיתי להגיע [רק בדרך הים] לקיבוץ, נולד הפסטיבל כאילו יש מאין. במשך כעשר שנים היה הד"ר זומרפלד הרוח החיה של "שבוע המוסיקה", שמו של הפסטיבל בראשית דרכו. מדובר בקונצרטים קאמריים שנערכו בחדר האוכל, בהם לקחו חלק טובי הנגנים בארץ וגם כמובן נסים רון.

זומרפלד טבע בים ושטיינברג הקים אולם
כבר לאחר זמן קצר זכה הפסטיבל לתהודה רבה והעיתונים התחרו ביניהם בכתיבת סופרלטיבים. ב 1946 הופיע בו אמן בינלאומי ראשון, הפסנתרן הצרפתי לויונה ובעקבותיו באו רבים אחרים. במהרה היה חדר האוכל, שבו כ-400  מקומות ישיבה, צר מלהכיל את כל הבאים. בסיומו של הפסטיבל של שנת 1949 קרה אסון, ד"ר זומרפלד טבע בכינרת. היה זה כאשר הסירה נסים רון שרשהובילה אותו לטבריה עלתה באש. לוואקום שנוצר עם מותו נכנס יקה נוסף, חבר הקיבוץ יעקב שטיינברגר. יעקב יליד מינכן, שבבית הוריו האמיד התקיימו קונצרטים ומקום הבילוי החביב עליו היה בית האופרה, היה אדם בעל קסם אישי ויכולת אירגון מופלאה. הוא נטל על שיכמו את ניהול הפסטיבל ועשה זאת במשך קרוב לארבעים שנה.בשנת 1953 הושלם בניינו של אולם מופעים בן למעלה מ-2500 מקומות ישיבה שהיה בעת ההיא הגדול בארץ. למען בנייתו של האולם הצליח יעקב לגייס את ליאונרד ברנשטיין, יהודי מנוחין, סרגיי קוסביצקי ואחרים וגם את קרן אסכ"ה שתרמה חלק ארי של הכסף. חנוכת האולם נחוג בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית עליה ניצח ליאונרד ברנשטיין. בקונצרט נוגנה בבכורה יצירה של עדן פרטוש, פואמה סימפונית בשם "עין-גב" שעל חיבורה זכה בפרס ישראל.

תקופה שאיננה עוד
קיומו של אולם כה גדול שינה את אופיו של הפסטיבל. לא עוד סדרת קונצרטים קאמריים אלא אירוע שבו לוקחים חלק תזמורות סימפוניות, מקהלות, להקות באלט, מחזות זמר, וגם מופעי פולקלור. בתקופה זו טובי המוסיקאים, מהארץ ומחו"ל, הופיעו על במת הפסטיבל והוא היה לשם דבר בעולם כולו. בין האמנים גדולי העולם שהופיעו בעין-גב ניתן למנות את: ליאונרד. ברנשטיין, יהודי מנוחין, ישה חפץ. ארתור רובינשטיין, איזק שטרן, אהרון קופלנד, דריוס מיו, דניאל ברנבוים, קרלו מריה ג'וליני, ולהבדיל, פרנק סינטרה, דני קיי, מרלן דיטריך ועוד רבים אחרים. בשנות השמונים חלה תפנית משמעותית באופיו של הפסטיבל. התזמורת הפילהרמונית שנהגה לתת לפחות קונצרט אחד בכל פסטיבל החליטה להפסיק לבוא לעין-גב. באותה עת הלך נסים רון לעולמו ויעקב שטיינברגר פרש, עקב בעיות בריאות, מניהולו. 1994 הייתה השנה האחרונה בה נשמעו מעל במת הפסטיבל צלילי מוסיקה קלאסית. מכאן ואילך הוא הפך למעשה לאירוע שונה לחלוטין המתקיים במהלך שני ערבים בלבד וגם שמו שונה בהתאם: "פסטיבל עין-גב לחבורות זמר". כך, אירוע תרבותי ייחודי, שהיה כה דומיננטי בחיי ארץ-ישראל הקטנה, פסטיבל בינלאומי שהתקיים דווקא ביישוב נידח בצל התותחים הסורים ונוהל כמעט בהתנדבות על ידי איכרים קשי יום, נעלם מן הנוף. בזמנו הוא מילא צורך של דור שלם, אך התקופה הזו חלפה לה וגם רובם של אותם חלוצים, יקים ואחרים, נפרדו זה מכבר מן העולם. ומכיוון שכך, ניתן לראות את צמיחתו ושגשוגו, כמו גם את דעיכתו, כאספקלריה של  תקופה שהייתה ולא תשוב עוד. ואף על פי כן היה פסטיבל עין-גב חלוץ ששימש אות ומופת לבאים אחריו.

ד"ר יוחנן רון הינו בנו של המוזיקאי מברלין שהגיע לעין-גב, נסים רון (מרטין רוזנטל) המנוח. הוא הקים את ארכיון המוסיקה באוניברסיטת תל-אביב, גם הקליט ותיעד את אביו וכתב את הסיפור המלא על פסטיבל עין-גב בספר: "זלצבורג של המזרח התיכון, סיפור תולדותיו של פסטיבל עין-גב – פסטיבל מוסיקה ראשון בארץ ישראל", בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" 2008.

 מתוך ה- MB יקינתון -  דצמבר 2010,  כסלו תשע"א, גליון 243.