כבר בימיו הראשונים היו בו כ- 200 חברים, אך הקשיים היו גדולים. ב- 1943 השתוללה מגפת טיפוס במקום ועשרות חברים אושפזו. מצוקת הדיור הייתה חמורה ומשפחות רבות "התחדרו", כלומר נכנסו לחדר משפחה, שלא היה חדר כלל אלא אוהל או סוכה. מחסן הבגדים היה משותף ואליו נכנסו כל הבגדים שהביאו איתם העולים. הייתה הגבלה על ילודה, והתפריט היה דל. חברי הקיבוץ עסקו בכל מה שניתן, ממפעל החשמל בנהריים, מפעל האשלגן בים המלח, ועד משק בית בבתים של טבריינים אמידים (או רחמנים). היו גם כמה הפתעות קשות: השרקיות (רוחות המזרח), שהביאו כמות בלתי נדלית של חול, שחדרה אל הצריפים, והימים החמים, שבהם הטמפרטורות הרקיעו שחקים בצל, אך באין עצים – צל לא היה . אבל הייתה גם הכנרת המנחמת, ורוחות המערב בצהרי הקיץ, והייתה האהבה שטיפחו הראשונים למקום. נבנו בתים ראשונים. בתי הילדים גדלו והמו. באותו זמן עצמו, נרצחו בני המשפחה של החברים באירופה, הורים ואחים, חברים וחברות.
הקמת קיבוץ על שפת הכנרת עוררה את הציפייה לחיות מן הים. לחברים היה ברור כי קודמיהם, תושבי הכנרת הקדומים, היו דייגים. הייתה גם מסורת חדשה של דייג עברי בכנרת, שהחלה אצל אנשי צפת וטבריה ונמשכה אצל אנשי גדודי העבודה וקואופרטיבים של דייגים יהודיים. אולם המסורת לא הספיקה. היה צריך ציוד, ידע ורצון. הביאו מדריכים מנוסים, ויצאו לדוג. השלל היה דל. את הדגים ספרו דג דג. הדייג יצר הווי מיוחד של לילות סוערים ותיקון רשתות.
(מקור: צור, מוקי, "עין גב על ים כנרת", מתוך: ענר, זאב (עורך), סיפורי קיבוצים סיפורם של ארבעים קיבוצים, תל-אביב 1998.)
|