|
לא הצלחנו להתפרנס בכבוד מחקלאות. האדמות שהיה ניתן לעבדן היו מפוצלות; שטחי הקרקע נזקקו להשקאה, וּמַעְיַן אבו פרג' היה רחוק משטחי החקלאות. השכנים הבדואיםגנבו מכל הבא ליד: ציוד חקלאי ותוצרת חקלאית, עלו עם עדריהם על שדה ירוק ועל שֶׁלֶף, ואף הטו אֲליהם את מי המעין.
את תקציבי הפיתוח הוצאנו בעיקר על ביטחון, ובכל זאת היינו צריכים להתקיים ממשהו.
מאחר שבסביבה הקרובה לנו היו עדרי בקר ערביים, חשבנו שאם אנו, כקיבוץ דתי, נייצר מוצרי בשר, יהיו לנו קונים רבים שיעדיפו לקנות את המוצרים הכשרים שלנו.
הוסיף יעקב קלי: בסוף שנת 1944 הייתי גזבר טירת צבי, ובדקנו את האפשרות לבנות אצלנו מפעל לייצור נקניק. התברר שבשר היה מוצר בפיקוח הממשלה [ממשלת המנדט הבריטי], ואילו אנו, יכולנו להשיג בשר מחוץ לחלוקה מאחר שהשתייכנו לַאֲזוֹר נצרת, ואֵזור זה, בהיותו ערבי, היה משוחרר מפיקוח.
הייתה בעיה להשיג מכונות. המלחמה זה עתה הסתיימה. במקרה, בשרונה נסגר מפעל שהסכים למכור לנו מכונות, אם נשלם במזומן בשבוע הבא... הצלחתי לגייס את הכסף, ועדיין המזכירות הִיססה. הודעתי להם: "אני מחזיר את הכסף, ומפסיק להיות גזבר"!
אז מינו את מוטל לבורר.
ניגשתי אל הרב טכורש, רבה הראשי של תל אביב, ונועצתי עמו. הרב המליץ על הקמת המפעל, ואף הפגיש אותי עם בעל בית חרושת לנקניק בשם "אס" שהיה בתל אביב.
אני חשבתי על שותפות, אך מר יעקב אס, בעל בית החרושת, לא היה מעוניין כלל בשותפות. בכל זאת, כיוון שהיה מדובר בקיבוץ טירת צבי, הוא היה מוכן לעזור בעצה, ואף לשלוח לעזרה בעל מקצוע משלו.
מר אס לא חשש מתחרות. הוא אף אמר כי הוא אוהד את ההתיישבות, ובמיוחד את הדתית – חלוצית.
נראֶה לי שגם במקרה הזה בולט ההבדל בין אנשי הלהט והחזון ה"פולנים", שרצו קדימה, ועל כל שאלה שהתעוררה ענה יעקב קלי "מִיט וֶעט שׁוֹין מַאכְן", שמשמעותו בערך, "כבר נסתדר...", לבין אנשי המעשה, ה"יקים" שרצו לדעת מראש איך בדיוק נסתדר...
במוצאי שבת, כ"ז בכסלו (חנוכה) תש"ו (2.12.1945), נערכה בטירת צבי אסיפת חברים. על סדר היום: הקמת מפעל נקניק.
לאחר דיון, תוצאות ההצבעה היו: בעד – 39 חברים; נגד – 1.
קם והיה המפעל.
חדר הייצור היה בקומה התחתונה של הטירה. חדר הקירור נבנה כ 25 מ' מאחורי הטירה. בנו אותו מלבני בוץ שכוסו בחבילות קש לבידוד, ועל ידו הקימו מגדל עץ לקירור מים.
תנורי הבישול והעישון שנבנו גם הם לבני בוץ, שכנו דרומית לחומת הטירה,
סיפר שאול שמואלי: איזו עבודה זו הייתה! כל פעולה הוליכה החוצה. כל היום סחבנו סירים. מהבישול לקירור, ומהקירור למילוי ומהמילוי לתנור, שהיה גיהינום בפני עצמו, ועוד בחום של °47 [בַּצֵּל]! עם כל מוט של נקניק הלכנו עשרות מטרים מהמילוי לתנור ובחזרה. כל חבר שעבר בסביבה נקרא לתת יד לסחיבת הסירים. הייצור הצריך שעות רבות וייצרנו "יש מֵאַיִן".
הכול נעשה בעבודת ידיים תוך מאמץ גופני רב.
את הַבָּקָר קנו מערביי הסביבה. כאשר הצופה מעל הגג היה מזהה מרחוק עדר, ליד הירדן או בוואדי שובאש, מיד הייתה יוצאת משלחת: משה מאייר מומחה לבהמות, המוכתר,מלוּוים אבטחה, והיו מנהלים מו"מ בסגנון ערבי מובהק. הם נקבו סכום גבוה, אנחנו – נמוך. הסתלקנו, נקראנו חזרה וחוזר חלילה עד שהתפשרנו, והמוכתר היה משלם.
|