אור יקרות
אירגון יוצאי מרכז אירופה
אור יקרות
טירת צבי
חיילים בלי מדים
לאה יורב המטפלת וילדי טירת צבי 1948
מסיפורי ההתקפה הגדולה על טירת צבי 1948


מכתב של שליח
מהבית מַגיעות ידיעות לא משמחות. יש ידיעות שעומדים להתקיף את טירת צבי. ושוב, כבכל ערב אנו יושבים צמודים למקלטי הרדיו, ועוקבים אחרי כל משפט וכל מִלָּה היוצאים מפי הקריין, והנה... "נקודה יהודית לא הרחק מן הירדן נחרבה כליל..."! עיני הכול מופנות אליי, ואני – כאילו מהלומה איומה ירדה על ראשי. נזדעזעתי. באותו רגע לא הייתי מוכשר לדבר או לחשוב. רק לאט הנני מתחיל להתבונן, הרי הם בוודאי משקרים, כרגיל... ואולי?... אין ברירה, יש להמתין. למחרת, עם הדואר, מגיע גם עיתון, וכאן שוב הידיעה כתמול, בלי שם, בלי פרטים. הנני מֵציץ בעִתון המופיע בבלגיה ביידיש. אני מֵעיף עין אל העמוד הראשון, ומגלה ידיעה קטנה, לכאורה בלתי חשובה : "... הקיבוץ קריית צבי בעמק הירדן הותקף קשה מאוד, חבר אחד נהרג. למתקיפים היו הרבה אבדות...". טלפנתי מיד למערכת, והתברר שהיתה כאן טעות דפוס, לא "קריית צבי" אלא טירת-צבי. פרטים– אַיִן.

אין לי מנוחה. אך היכן אפשר להיוודע יותר? אני מטלפן למרכז התנועה בפריס. התשובה: נפתלי פרידלנדר נהרג ועוד חבר נפצע. לערבים נגרמו אבדות קשות". נפתלי איננו – כמה נורא הוא לקבל ידיעה כזו דרך הטלפון, באין סביבך קרוב ממש... מי יבין את כאבך? מי יתפוס את יגונך?

לאט לאט, מתחילות להסתנן ידיעות יותר מפורטות. תחילה בעיתונות היהודית, המתארת בגאווה את פרשת ההתגוננות, ואחר כך בעיתונות הכללית וברדיו. כמובן, בקול יותר נמוך ובזהירות. האמת חדרה וסללה לה דרך, למרות הסילופים והשקרים! שמה של טירת-צבי הוא בפי כול, בפי היהודי וגם בפי הגוי.

כעת ידוע לכול, שהטירה עמדה בכבוד ובעוז בפני אויב חזק ועצום. היהודי מתגאה, אך הגוי אינו תופס, הייתכן? והוא מחייך: "המשיכו לעמוד כך – ותנצחו!". יוסף (הראל הוכברגר, שליח בבלגיה).
יום הולדתה של רותי
יום ו' בַּאֲדָר הוא יום הולדתה של רותי שלי. עשר שנים חלפו מאז ההתקפה ההיא עלינו. אז הייתה רותי בת שלושה שבועות בלבד. עוד לא הבינה כלום, לא מההתקפה ואף לא מיום ההולדת.

עברו עשר שנים. היום רות כבר גדולה, תלמידת כתה ה'. היא התכוננה להזמין את חבריה לחגיגה קטנה בחדרנו. בערב דיברה אתי על כך, ובזה נפרדה ממני לפני שוכבה לישון בחדרה בבית הילדים (שבצריף "המטויח").

הייתי עייפה מכל היום, יום ה-15 בפברואר, שלפי העיתונים תתחיל בו האופנסיבה הערבית. באותו לילה היינו ערים כמעט כל הלַילה, ועתה, לאחר יום העבודה שכבתי עייפה לישון.

... התעוררתי. מישהו דפק בדלת והודיע: "כל אחד למקומו". הייתי שקטה מאוד, זאת לא הפעם הראשונה בשָׁבועות האחרונים שמעירים אותנו באמצע הלילה ואנו יוצאים לַעֲמָדוֹת. גם הפעם יהיה זה בוודאי רק תמרון. התלבשתי, נעלתי את נעליי, אף השחלתי את כל השרוכים. לקחתי את תרמיל העזרה הראשונה, ורצתי לתפקידי כחובשת בקטע א' בקומה התחתונה של הטירה.

הגעתי לקטע. מצאתי את המפקד ואת החובשת השנייה. הייתי שקטה מאוד. חשבתי שבוודאי לא יקלקלו לרותי את חגיגת יום הולדתה...

אולם, לא הספקתי הרבה לחשוב. יריות וקולות נפץ רבים פילחו את האויר. הבנתי שאנו מותקפים. התיישבתי ליד הטלפון והאזנתי להודעות מהמטה וּמֵהָעֲמָדוֹת.

... היריות התגברו, המפקד נקרא לעלות מייד אל גג הטירה. כעבור כמה רגעים שב, ובידו חגורת כדורים: "זה של נפתלי פרידלנדר ז"ל...". נזדעזנו, אך המפקד אמר לנו: "מוכרחים להתגבר, אסור להתבלבל, עלינו להיות שקטים". לפתע צעקה אסתר (פרידלנדר), שהייתה בבית התינוקות, מלמעלה: "נפתלי נפצע, תגישו לו עזרה!!!" הורידו את נפתלי למטה, והחובשות טיפלו בו.

באותו הזמן, הודיעו שכדורים חדרו לחדרי התינוקות שבקומה השנייה. קיבלנו פקודה להוריד את התינוקות למטה.

דרך פתח צר ברצפת חדר התינוקות, הורידו אותם על גבי סולם עץ לחדר הספרייה שמתחתיו, והשכיבו אותם בין ארונות הספרים. בין שני ארונות השכיבו את גופתו של נפתלי, והסתירו אותה בעזרת פרגוד. לאסתר שירדה גם היא אנו אומרות שנפתלי פצוע ואנו מטפלות בו, אולם, היא אינה מאמינה לנו ואומרת: "אתם לא אומרים לי את האמת. לבי אומר לי שהוא כבר לא חי, הוא כבר איננו"... והיא מוסיפה: הלוואי שהוא יהיה היחיד...

לאלבום התמונות לסיפורי המקום והתקופה
  מפת האתר | צור קשר  
ארגון יוצאי מרכז אירופה  |  באדיבות משפחת פדרמן ורשת מלונות דן  סידיטק - בניית אתרים Signed by