בשלהי קיץ 1957, זמן קצר לאחר שהחלה לכתוב מלים ולחנים ללהקת "בצל ירוק", התבקשה נעמי שמר לכתוב פזמון קצר לרגל חנוכת בית העם ע"ש פסמן במושב כפר ורבורג. זו לא היתה מטלה יוצאת דופן בעבורה. במשך השנים היא סיפקה מאות פזמונים שונים לאירועים שונים של אנשי ההתיישבות העובדת.

את השיר והמלודיה שירבטה שמר על דף תווים שנשמר עד היום בארכיון הכפר. "כל הזכויות שמורות לנעמי שמר" חתמה בכתב ידה. מלות השיר "כפר בדרום" מתארות כצפוי את המאבק העיקש של התושבים להקמת ישוב בפאתיו הצפוניים של המדבר: "היום שבו פטיש וגם קומביין/ הכו הכו ושרו שיר חדש/ היום שבו מול תכלת השמים/ הבריק ברזל ואור באור פגש/ ואור אל אור קרא: הגיע קץ/ קץ לעוני/ ואיש אל איש אמר: היום בנינו כפר".

מבחינת רבות בית פסמן היה התגשמות חלום בעבור בני כפר ורבורג. מקום לצקת לתוכו את התכנים החברתיים, התרבותיים והקהילתיים המשותפים - מציון החגים דרך פעילויות לילדים ולנוער ועד לחתונות על הדשא הגדול. מעבר לכך שימש בית פסמן כאולם הופעות אזורי. הוא אירח הצגות מהתיאטרונים המובילים, הציג סרטים חדשים, שימש לכינוסים פוליטיים ואפילו לאירועי ספורט, כאשר הבמה משמשת כמגרש כדורסל.

מהבוקר עד החשיכה

55 שנים אחרי הקמתו, עומד כיום הבניין נטוש ברובו. האולם נעול, מועדוני הנוער עברו למקום אחר ומה שנותר פתוח לציבור הוא קומת הקרקע. בהעדר תחזוקה נאותה, האדריכלות היפה של הבניין הולכת ונשחקת. מזגנים נתלו על החזיתות, הקירות החלו להיסדק וצמחיית פרא החלה לפלוש אל תוככי האולם הגדול.

בכפר ורבורג פעל בית עם ארעי כמעט מיום עלייתו על הקרקע ב-1939. בתחילה זה היה צריף עץ קטן, עשוי מקרשים משומשים, ששימש למפגשים ולפעילויות. לאחר שנשרף חיפשו החברים מקומות אלטרנטיביים לקיום אירועים כגון מחסן האספקה או גג הצרכנייה, ששימש להקרנת סרטים.

אחרי שהחברים השלימו את הקמת הבתים, המשקים והמתקנים החקלאיים, הם התפנו לעסוק בהקמת בית עם הולם. בתחילת שנות ה-50 הוכפלה אוכלוסיית הכפר, והחברים הוותיקים והחדשים ביקשו לקדם את חיי התרבות כאמצעי לקירוב בין שתי האוכלוסיות. הכוח המניע מאחורי בית העם החדש היה מנחם חיימסון, שעמד בזמנו בראש הנהלת המושב. לחיימסון היה חזון לבית עם גדול במיוחד שישרת לא רק את החברים אלא ימשוך גם את תושבי הסביבה. הוא גייס את חברת יק"א ואת העומד בראשה, צ'רלס פסמן, לתת תרומה של 30 אלף לירות ישראליות. יתרת הכסף גויסה מהחברים ומהלוואות שונות.

לבניין החדש יועד מגרש מרכזי בטבורו של המושב שנוצר ממפגש של שלושת הדרכים הראשיות. לתכנון נבחר האדריכל אריה לוין (1924-1968) שעסק בעיקר בתכנון בעבור ההתיישבות העובדת. בין השאר הוא תיכנן את מושב עין יהב בערבה ואת בית העם בכפר הס. משרדו שכן בבית המושבים בתל אביב, אף שעבד באופן פרטי.

לוין התבקש כאמור לתכנן בית עם גדול בכמה מידות מכפי גודלו של המושב. הוא יצר הכלאה בין הסגנון הבינלאומי לבין המודרניזם הישראלי המוקדם והשתמש במאסות גדולות כדי להעניק לבניין אופי מונומנטלי. בקומת הקרקע מוקמו מועדון, ספרייה, חדרים לפעילות נוער, חדרי שחקנים וקופת כרטיסים. בקומה מעל ניצב אולם מופעים בן 880 מקומות עם במה ענקית ברוחב של 25 מטרים ובאורך 15 מטרים. החצר הקדמית והחצר האחורית של הבניין תוכננו וטופחו מאוד אף הן. הם שימשו את חברי המושב לשורה של אירועים.

פרשת דרכים

בית פסמן נחקר במסגרת מחקר מקיף על בתי עם שמתקיים בפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב בראשותן של ד"ר אסתר גרבינר וד"ר עדינה מאיר-מריל ובתמיכת הקרן הלאומית למדעים. הסטודנטית יסמין שמידט התחקתה אחרי ההיסטוריה של הבניין והתכנים שהוא העניק לתושבי המושב. בעבודה שלה היא התייחסה גם למצבו העגום כיום. החברים סיפרו לה כי תפקידו הקהילתי הסתיים "ביום שבו נכנסו טלוויזיות לבתים במשק".

המגמה הזאת מאפיינת כמעט ללא יוצא מן הכלל את מאות בתי העם שפעלו בהתיישבות העובדת ובערים ברחבי הארץ. לכולם יש עבר מזהיר, הווה עגום ועתיד לא ברור. (מקור: נעם דביר,

עיתון הארץ, 02.05.20129)