קטעי הווי מהעשור הראשון לגן-השומרון
ליקט : רפאל טפליץ

התחבורה

בשנת 1934, עם היווסד גן-השומרון, לא היה כל כביש בסביבות הכפר - לא לעין-שמר, לא לכרכור, לא לעין-עירון וכפר-פינס, לא לפרדס-חנה וודאי לא לעפולה. הכביש לחדרה התחיל רק קרוב לתחנת הרכבת מזרח-חדרה ומשם לחדרה.

כדי להגיע לחלקות השדה מחוץ לכפר ("חירבה" ו"לבזובסקי") השתמשו רוב המתיישבים בסוס ועגלה. גם ההובלות בתוך הכפר, כגון הובלות אספקת מזון ללול ולרפת והבאת חלב למחלבה נעשו בסוסים כמו גם עיבוד הקרקעות כחריש, קלטור, פתיחת תלמים, קציר החציר וכו'.

לרוב המתיישבים היה סוס וביניהם לכל בעלי הרפתות. האחרים נעזרו על ידי שכירת סוס והכלים המתאימים מאחד מבעלי הסוסים. הטרקטורים שתפסו עם הזמן את מקומם של הסוס החלו להגיע רק בשנות החמישים.

הכביש לחדרה התחיל רק קרוב לתחנת רכבת חדרה-מזרח ומשם לחדרה. כל הדרכים היו דרכי חול בקיץ ודרכי בוץ בחורף. תושבי גן-השומרון היו מגיעים לכרכור בעגלות רתומות לסוס או ברגל. לעגלות הסוסים היו בימים ההם גלגלי עץ כאשר סביבם חישוק ברזל. גלגלי צמיגים הורכבו רק בשנות החמישים.

הקשר לערים היה מתחנת רכבת חדרה-מזרח. משם נסעו לתחנת הרכבת ראש העין ומשם באוטובוס לתל-אביב. לחיפה נסעה הרכבת מחדרה-מזרח במישרין.

בכרכור היה איש בשם מוריס. הוא היה ממשפחת מייסדי כרכור, עולים מאנגליה. הוא רכש "אוטובוס" והוביל בו אנשים מכרכור לתחנת רכבת מזרח-חדרה. באוטובוס זה לא היו הספסלים זוגיים משני עברי המעבר האמצעי כמו היום. לאורך שתי דפנות האוטובוס הארוכים היו שני ספסלים ארוכים כאשר באמצע נותר מקום למטלטלי הנוסעים. הכניסה לאוטובוס הייתה בדופן האחורית. לרוב דלת כניסה ויציאה זו נותרה פתוחה, גם בזמן הנסיעה. ברצפת האוטובוס היו חורים רבים והנוסעים יכלו לעקוב אחרי דרכי הנסיעה במישרין.

תושבי גן-השומרון היו מחכים לאוטובוס "מוריס" בפינת יענקלביץ (דהיום) כאשר לארבעה כווני אותו צומת היו רק דרכי חול. בחורף היו זקוקים למגפי גומי בכדי להגיע לצומת. לא רצו לנסוע לחדרה או יתר הערים במגפיים אלה - לכן היה מישהו מלווה את הנוסע עד הצומת ושם היו מחליפים לנעלים רגילות והמלווה חזר עם המגפיים לכפר. (לא זכור כיצד הגיעו בנעלי העיר חזרה לכפר.)

בתחילת שנות הארבעים נוסדה בפרדס-חנה חברת אוטובוסים על ידי האחים קונשטוק אשר קודם לכן הסיעו את תושבי חדרה ממושבה זו לתחנת הרכבת-מזרח. חברה זו התחרתה בחברת "אגד" שגם היא החלה להגיע לפרדס-חנה. לאחר מספר שנים התאחדה חברה זו עם האחים קונשטוק.

כביש צומת יענקלביץ - עין-שמר נסלל בשנות 1935-1936. הכביש הזה היה "מסולינג". צורת כביש זו הייתה אבנים גדולות. מסודרות זו ליד זו וחצץ נשפך ביניהם. (בסלילת כבישים אלה עבדו גם בנות שהיו מקטינות אבנים לחצץ. הציפו באספלט (זפת) נעשה רק שנים לאחר מכן. בסוף שנות השלושים המשיכו כביש זה עד מחנה עין-שמר (שער-מנשה דהיום).

כביש חדרה - ואדי-ערה - עפולה נסלל על ידי ממשלת המנדט רק בתחילות שנות הארבעים במסגרת תכניות צבאיות בריטיות להגיע במהירות לצפון הארץ, ללבנון, סוריה ועיראק.

לצורך סלילת כביש ואדי-ערה (או כמו שהוא מכונה היום כביש נחל עירון) הופקעו חלק מאדמות מייסדי גן-השומרון ב"חירבה" וזאת ללא פיצויים. רק עבור הגידולים על השטח שולמו לבעלים פיצויים מעטים.

הכביש הפנימי של גן-השומרון על שני רחובותיה נסלל רק לאחר הקמת מדינת-ישראל בשנות 1950-1951.

כל צורכי החקלאות כגון מזון לעופות ולבקר וכו' וכן כל הובלת התוצרת החקלאית הובלו מהערים ואליהן על ידי משאיות קבוץ עין-שמר. דיונים ואף מריבות רבים התנהלו בין האגודה החקלאית "עובדי-אדמה" וקבוץ עין-שמר סביב חוזה ההובלות ותנאיו. במיוחד נוצרו מתחים כאשר בעלי משאיות מפרדס-חנה הציעו את שירותם לכפר.

המשאית הראשונה בכפר נרכשה על ידי מייסד. אותו מייסד היה קודם לכן בעל עגלה ושני סוסים. בעגלתו העביר, יחד עם עוד מתיישב בעל שני סוסים, סחורות, חומרי בנין ועוד בכפר. ב-1937 זכה במכרז להעברת כדי החלב בעגלתו לתחנת הרכבת חדרה-מזרח. משם החלב הוסע ברכבת לראש-העין ומשם במשאית לתל-אביב. לא קשה לשער את איכות חלב זה לאחר טלטולים כה רבים.

תוך כדי מאבק נוסף עם קיבוץ עין-שמר זכה הנ"ל במכרז הכפר לכל ההובלות החקלאיות, הן תוצרת והן צורכי המשקים. הובלות אלה נמשכו עד שנות מלחמת העולם II, שעה שקשה היה להשיג צמיגים למשאית. כאשר "הלך" לבעל המשאית המקומית צמיג לפני האחרון, הרכיב את הגלגל הרזרבי ונסע ללא "ספייר". כאשר "הלך" לו עוד צמיג היה נאלץ להשבית את המשאית. משאית מכפר-פינס ביצעה את ההובלות מגן-השומרון ואליה במקומו.

לאמיתו של דבר הייתה המשאית הראשונה רק חצי משאית וזאת כיוון שלאותו מייסד הייתה רק חצי בעלות עליה. בעלות החצי השני הייתה בידי אותו נהג מכפר-פינס שבבעלותו הייתה עוד משאית.

השימוש באופניים היה נדיר בכפר. לא היו כבישים והבוץ או החול היו מקשים על הרכיבה באופניים. לילדים אחדים היו אמנם אופניים אך כיוון שהן נקנו משומשות היה הנוער מבלה שעות ארוכות בתיקונן.

את הדרך לבית-הספר בכרכור עשו הילדים ברכיבה על חמורים (ראה הקטע בנושא זה).

האופנוע הראשון בכפר נקנה על ידי בנו של אחד המייסדים אשר עבד בבתי-מלאכה של הצי הבריטי בחיפה. רופא קופת-חולים, תושב הכפר, קיבל מן הקופה אופנוע כדי לשרת את הקיבוצים מענית ועין-שמר. הוא אשר התהפך עם האופנוע ביום הראשון לקבלתו. עם הזמן השתפרה שליטתו ברכב.

המכונית הראשונה בכפר הייתה בבעלות ולטר קליברג. הוא רכש אותה כאשר עסקי המדגרה שלו הלכו התרחבו. אותה מדגרה הוא קנה מקואופרטיב הלול הכושל. לימים הוסיף גם טחנה לטחינת דגנים לעופות, בקר וסוסים.

מכוניות וטנדרים רבים להובלות נרכשו מאוחר יותר. אחרי קליברג רכש הקבלן יצחק גוטמן טנדר להובלת חומרי בנין - ולאחר מכן אף מכונית פרטית.

בעל המכולת כושי (קאודרס) אף הוא קנה מכונית לשרת אותו במכולת שלו בכפר.

אט אט נרכשו עוד מכוניות וטנדרים רבים בכפר.

היום כבר לא קונים מכונית - היום מחליפים מכונית.

(מקור: אתר היישוב)