טרקטורים קלאסיים, מגדל מים מתקלף, מחסנים ישנים ועצי פיקוס קידמו את פניי בהגיעי לקיבוץ כפר מסריק. איפה אני, תהיתי לעצמי, הרי רק לפני רגע קט הייתי בלב הטירוף האורבני של הקריות, והנה במחי פנייה אחת ימינה אני נמצא במה שנראה כמו קיבוץ משנות ה-50."הקיבוץ של פעם" הופיע מולי השלט שהבהיר, שלא חזרתי שוב בזמן, אלא רק הגעתי לשחזור משכנע במיוחד של חצר המשק הישנה. כזה הוא קיבוץ כפר מסריק. למרות התחדשותו בנושאים רבים, הוא מצליח גם לשמור על המורשת ונשאר אחד מאחרוני קיבוצי האזור שנותרו שיתופיים.

מה חדש? לוחות המודעות ריקים למדי ומחולקים לקטגוריות: בקטגוריית "גיוס שבת" (ככה הם קוראים שם לתורנויות) תלוי לשמחת החברים רק דף בודד, ובו רשום שיבוץ התורנים למועדון לחבר, לגיהוץ לחיילים (אבל מי מכבס?) ולפטיו (יש גם מועדון וגם פטיו?); רק תורנות "צלם מועצה" נותרה מיותמת משם של תורן. גם קטגוריית "נוי וחן" הכילה מודעה בודדת (הרשמה לפדיקור), כמוה גם קטגוריית "אבידות ומציאות" (נמצאו משקפיים ליד המרכולית). אפילו יחצני האזור לא הצליחו להשחיל ללוח יותר משתי מודעות, ואירוע התרבות העיקרי שפורסם היה מסיבת החורף שמתרחשת בקיבוץ "כי כשבחוץ קר, אצלנו רותח".

קבלת פנים - "אתה עושה עבודה היסטורית?", תהה בחור חביב לבוש בבגדי עבודה מסורתיים וחבוש במשקפיי "רייבן" אופנתיות בשעה שצילמתי פסיפס תמונות מראשית הקיבוץ, המפאר את קיר הכניסה לחדר האוכל. "יש פה אנשים שמקטרים, אבל בעיניי האוכל טוב", פרגן כשהסברתי לו את מטרת ביקורי, "בכל אופן שיהיה בתיאבון", נפרד ממני והמשיך לדרכו.

קוד לבוש - כפי שבוודאי הבנתם מהסעיף הקודם, לפחות בכל הנוגע לגברים, שחזור הקיבוץ של פעם גולש גם לתחום האופנה. עם זאת, הנשים דווקא נמשכות לגוני האדום. האם זה קשור לצבע הפועלים? לקבוצת הכדורעף המקומית, "הפועל מטה אשר"? או אולי סתם מקרה? הניחוש שלי טוב כמו שלכם.

הגשת פתיחה - "ברוך הבא", קידמה את פניי בשמחה מנהלת אגף המזון, רוזה, ארגנטינאית חביבה, שמלבד המוניטין שרכשה לעצמה כאקונומית, כשפית וכיועצת ניהולית של מטבחים קיבוציים רבים, היא ידועה גם כאמו של השחקן/כוכב רוקד/מנחה/דוגמן/שובר לבבות - רודריגו גונזלס (אני יודע שאני צהוב, אבל צריך למכור עיתונים).

חדר האוכל בינוני בגודלו ויפה מאוד. מהחלונות הגדולים נשקף נוף קיבוצי קלאסי, על כל הדקלים והמדשאות המשתמעים מכך. מעל החלונות מונחים אגרטלים וקישוטים שונים. שניים מהקירות מכוסים בתבליטי עץ אבסטרקטיים ואחרים מעוטרים בתערוכת צילום של נשים מוסלמיות בטורקיה, יוזמה של חבר הקיבוץ, אמנון ליסאי, שבנה את מסגרות העץ ממשטחים של סחורות, ומאז מציג תערוכה שונה בכל כמה חודשים.

"אני תכף אצטרף אליך, קח אוכל בינתיים", זרקה אותי רוזה מיד למים העמוקים.

התאפסתי על עצמי, והנחתי את המגש על עגלת התוספות. האורז נראה יבש במקצת, אז החלטתי לבחור בתפוחי אדמה ובברוקולי. המשכתי למנות העיקריות, שם גיליתי לשמחתי איחוד סיני/בריטי שלא נראה כמותו מאז שהונג קונג קיבלה עצמאות. הסינים הביאו לאיחוד אגרול, עוף מוקפץ ורצועות בקר עם ירקות, ואילו המטבח הבריטי התהדר בפיש אנד צ'יפס.

נאמן לתפיסת האיחוד שילבתי את הצ'יפס עם העוף המוקפץ והאגרול, וחתמתי את זה במיץ תפוזים ישראלי.
ארוחה תעלה לחבר כשבעה שקלים, שכיר ישלם 60% יותר, ואורח ייהנה מארוחה עסקית (אכול כפי יכולתך) ב-40 שקל.

שלוש ארבע לעבודה - הצוות מונה 11 אנשים. אחד הטבחים ואחראי האחזקה הם מהקיבוץ וכל השאר שכירים. בין השכירים ניתן למצוא, מלבד רוזה שמגיעה בכל בוקר מהיישוב שלומית, גם את השף הראשי, את שוטף הכלים (על פי האגדה, הוא השוטף המהיר במערב ועושה לבדו עבודה של שלושה אנשים בצורה מושלמת) ועוד רבים וטובים. כל אלה מספקים שתי ארוחות ביום (בוקר וצהריים) לכ-600 סועדים, ומלבדן ארוחת ערב ביום שישי, כמו גם ארוחות ערב מיוחדות מפעם לפעם.

על טעם ועל ריח - כתוצאה מהיעדר מקלות (והעובדה שאני לא יודע להשתמש בהם), נטלתי את המזלג וטעמתי מהצלחת. העוף היה יוצא מן הכלל, ושילב בין חמוץ, מתוק ומלוח, עם נגיעות סויה. גם האגרול היה קריספי, ולא נפל למלכודת עודף השמן, שעלולה לרכך את הציפוי שלו ולהרוס את המרקם. הצ'יפס היה צ'יפס, כלומר, שומני, מעורר צרבת ומענג. תפוחי האדמה והברוקולי לא הגיעו לאותה הרמה, והיו די שגרתיים, אבל למי בכלל נשאר מקום בשבילם?

ההברקה - על מנת להילחם בהתפשטות שפעת החזירים (וגם מטעמי היגיינה), יזמה רוזה את הצבתם של מכלי אלכוהול לשטיפת ידיים בכל הכניסות לחדר האוכל.

סיכום - אקונומית נמרצת, אירוח לבבי, אנשים חביבים, חדר אוכל מטופח ואוכל בהחלט טוב ובמחיר ידידותי לחבר. היה שווה לעבור את הקריות בשביל זה.

(כתב: תום שלח, מתוך אתר הקיבוצים הזמן הירוק)