אור יקרות
אירגון יוצאי מרכז אירופה
אור יקרות
כפר שמריהו

ילדי היישוב בשנות ה-40
מזיכרונותיו של רופא כפרי

 

החלוציות לא הייתה מוגבלת לעבודת האדמה בלבד. הד"ר ארנסט מילר, לדוגמה, שהיה הרופא הראשון בכפר שמריהו, ביטא את הרוח החלוצית בהשתקעו ביישוב קטן, המרוחק מבית חולים ואף ממרכז רב אוכלוסים המאפשר לבסס פרקטיקה פרטית ראויה לשמה. הד"ר מילר פעל ברוחה של שבועת היפוקרטס: "לעזור לחולה ללא הבדל מעמד ודרגה..." כשהשתקע בכפר שמריהו, שירת גם את התושבים המקומיים וגם את שכניהם, יהודים וערבים, בני כל המעמדות - אפנדים ופלאחים ובדווים כאחד. מזיכרונותיו של הד"ר מילר, שהעלה על הכתב פכים קטנים מתחום הרפואה מתקופת הבראשית של כפר שמריהו, אפשר ללמוד הרבה על תנאי החיים באותה העת. תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה באותם ימים, ועל רכב פרטי אפשר היה רק לחלום, וכך נעשו אפוא ביקורי הבית ברגל. המחלות היו רק מקצת הסיבות להזעקתו של רופא, שכן תנאי החיים במקום גרמו אף הם לצורך להזדקק לשירותיו - לדוגמה, כשעקרב הכיש מישהו והוא נזקק לעזרה רפואית.

האוכלוסייה הערבית, למשל, נזקקה לטיפולים מיוחדים. בערב גשום אחד הופיעו בכפר כעשרים פרשים ערבים רכובים על סוסים, גמלים ואתונות, ואליהם נלוו נשותיהם וילדיהם. במרכז השיירה הייתה אישה שאחזוה צירי לידה והיא התפתלה בייסורים. היולדת הורדה מעל הגמל והובלה לתוך ביתו של הרופא, שבאותה שעה מילא את חלל ריחו של המרק לשבת שהתבשל על פרימוס. בדיקה קצרה העלתה שדרושה כאן לידת מלקחיים שיש לעשותה בהרדמה. אחד הפרשים הערבים נשלח אפוא להזעיק עוד שני רופאים תושבי כפר שמריהו: הד"ר מקס שיינהולץ, שנתבקש לסייע לד"ר מילר בתור מיילד, והד"ר פיליפ רוס, שהופקד על ההרדמה. ואכן הלידה עברה בשלום והערבים שבו לביתם עם היולדת ותינוקה, שמחים וטובי-לב.

בשבועות הבאים נראו שיירות של ערבים פוקדות את ביתו של הרופא מכפר שמריהו - אלו היו קרוביה של היולדת, שהביאו לו תרנגולי הודו, אבטיחים וירקות, לאות הוקרה על שירותו המסור.

זו לא הייתה הפעם היחידה שהד"ר מילר הסתייע בד"ר שיינהולץ. באחד הימים היה צריך לנתח את התוספתן של הנס היילברונר. הניתוח נעשה על שולחן המטבח בבית היילברונר, והד"ר שיינהולץ שימש בו בתור מנתח, והד"ר רוס - המרדים. חנה היילברונר שימשה אחות מרדימה והניחה את מסכת ההרדמה על פניו של בעלה המנותח. הד"ר שיינהולץ, שנהג לסייע לד"ר מילר במקרים קשים, היה בגרמניה רופא ילדים. לאחר שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה ואסרו על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים רבים, לרבות רפואה, הבין מקס שיינהולץ שעליו למצוא מקלט בארץ אחרת. מאחר שלא היה ציוני ומכיוון שכמעט כל שערי העולם היו נעולים בפני יהודים בעת ההיא, ראה הד"ר שיינהולץ בארץ-ישראל מקלט ולא ארץ מולדת עתיקה-חדשה("אלטנוילנד"). אחיו, שהקדים ועלה לארץ-ישראל ב-1934, הוא שיעץ לו לעלות לארץ.

גם משפחתה של רות אישתו לא הייתה ציונית. אחיה של רות היגר לצרפת לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, אבל פתח הצלה זה נחסם בפני בני הזוג שיינהולץ, שהתמהמהו בגרמניה עד 1937. מאחר שרות אהבה לעסוק במלאכת השתילה והגינון – מקצוע שלמדה במשך שנתיים בעיר מגוריה דיסלדורף – היא לא התקשתה להיענות להצעה של גיסה, כי הוא ירכוש בשבילם חלקת אדמה בכפר חקלאי בכסף שיעבירו לארץ-ישראל באמצעות משרד ההעברה, לאחר שנשלח לבני הזוג עלונים על תוכניות התיישבות בנהריה ובכפר שמריהו, ורות בחרה בכפר שמריהו, קנה הגיס מחברת רסקו בכספו של הזוג חלקה ביישוב זה.

עם עלותם לארץ שכרו תחילה מקס ורות שיינהולץ בית באזור ג והתגוררו בו עם משפחת מנדלסון ומשפחת קלימן, שנמנו אף הן עם מייסדי כפר שמריהו. באותה שנה נסע אחיו של מקס לגרמניה והביא משם את אביהם ושיכנו בביתו שבתל-אביב במשך כחצי שנה, עד שנבנה בית שיינהולץ בכפר שמריהו.


בחודשי המגורים באזור ג היו בני הזוג שיינהולץ הולכים ברגל בוקר-בוקר לנקודת היישוב הנבנית והולכת כדי להשתתף במלאכת הבנייה. "היינו לוקחים איתנו כיכר לחם, בקבוק מים וקופסת סרדינים, מייצרים בלוקים ורעפים ועובדים ב'סולל בונה' בבניית בתי הכפר," סיפרה רות שיינהולץ כעבור שנים. בנם של בני הזוג, ולטר, שהיה בן ארבע-עשרה, עבד שכם אחת איתם, במלוא המרץ. בלילות היה משקה את חלקת המשק שלהם. בית שיינהולץ כלל שני חדרי שינה, האחד להורים והאחר לבן ולסבא. חדר שלישי נועד לשמש מרפאה, אבל הד"ר שיינהולץ התקשה לקבל רישיון עבודה במקצועו בארץ-ישראל, ורק כעבור שלוש שנים עלה בידו להשיגו. בפרק הזמן הזה עבד רופא הילדים בעיקר ברפת, בגינת הירק ובמטע הפרי, וגם אחר-כך הוסיף לעבוד במשק, שכן רפואת הילדים לא סיפקה לו מיד פרנסה מספקת. אביו, שהתגורר בבית הזוג, היה מנפנף בדגל לבן כל אימת שמטופל היה בא לקבל טיפול, והרופא היה חדל לטפל במשק, רוחץ את ידיו היטב-היטב, לובש חלוק לבן ונכנס לחדר המרפאה.


"רוב הפציינטים היו ערבים מהכפרים השכנים," סיפרה רות. "הם היו באים עם גמלים שסלים מתנדנדים על צלעותיהם. בסלים היו נושאים את ילדיהם החולים, ואת הגמלים היו מעמידים על הברכיים ליד הדלת הקדמית של הבית."

לאחר שהעיסוק במקצועו קיבל תנופה וידיו של הד"ר שיינהולץ מלאו עבודה, עבדו רות והבן ולטר בלול, שבו גידלו אלף אפרוחים, וברפת, שהגיעה במרוצת הזמן לארבעה-עשר ראש בקר, בהם שש פרות חולבות. את העגלים שהמליטו הפרות היו מוכרים ואילו העגלות צורפו לעדר. כשפרצה מלחמת העצמאות בשלהי 1947 והבן ולטר גויס לצבא, טיפלה רות ברפת לבדה, כשהיא מסתייעת בפועל שכיר.

כדי לשרת את מטופליו ביתר יעילות, רכש הד"ר מקס שיינהולץ עגלה דו-אופנית וחמור. כעבור שנים שיפר את אמצעי התחבורה שלו והשתמש בעגלה בעלת ארבעה אופנים, רתומה לסוס.

הרופא השלישי בקרב ראשוני כפר שמריהו היה הד"רפיליפ רוס, רופא אף אוזן וגרון שהיה אף הוא מיוצאי דיסלדורף. גם לד"ר רוס הייתה עגלה דו-אופנית רתומה לחמור, ואחת ליומיים היה מעמיס עליה את כיסא הבדיקה שלו ונוסע להרצליה, שלא היה בה רופא אף אוזן וגרון. הוא שכר דירה קטנה, שאותה חלק עם רופא כללי, ושם היה מטפל בחולים מהרצליה ומן הסביבה.

לאלבום התמונות לסיפורי המקום והתקופה
  מפת האתר | צור קשר  
ארגון יוצאי מרכז אירופה  |  באדיבות משפחת פדרמן ורשת מלונות דן  סידיטק - בניית אתרים Signed by