תנאי החיים של מייסדי כפר שמריהו בימיהם הראשונים בתור חקלאים, היו דומים לתיאורים הספרותיים המצויים בספר "משפחת רובינזון השווייצית". בני משפחות עירוניות מן המעמד הבינוני במרכז אירופה לובשים בגדי חקי ונועלים נעליים גבוהות ויוצאים לנכש את נחלתם הקטנה, לנכש ממנה עשבים שוטים, קוצים וחרולים, ולפתח גינת ירק, לול ורפת. וכך סיפר אחד המייסדים על עבודתם באותם ימים: מדי בוקר בשעה 6:30 היינו צועדים יחד לעבודה (מי חלם אז על "אגד"?) במקום אשר זכה רק בפברואר 1937 לשם משלו, שקשה היה לנו לבטא נכון. שם חיכה לנו מנהל העבודה ברוך מרשפון, שהיה משגיח עלינו כשהוא רכוב על חמורו קטום האוזן. באחד מחמשת הלולים שהיו אז בשלבי בנייה בצד המערבי של הכפר, היינו מתאספים בהפסקות הבוקר והצהריים, והפסקות האוכל הללו נוצלו לוויכוחים ולדיונים על בניין הכפר ועל היחסים עם רסקו.

הוסיפה רות שיינהולץ, אחת המייסדות:

בכל בוקר היינו מצטיידים בכלי עבודה, טוריה וסל מזונות, וצועדים לעבר אדמתנו. בגדי עבודה הבאנו אתנו במזוודותינו מגרמניה. היינו עובדים בהתלהבות, מסלקים את עשבי הבר, את הקוצים ואת הדרדרים, שהיו כאן בשפע, וקוברים אותם בתעלות שחפרנו, מהן בעומק מטר וחצי. בשנים הראשונות עבדנו שש-עשרה שעות ביממה. מנוחת הצהריים, שהעברנו בצל המחסן או הלול, הייתה קצרה ביותר, שכן הזמן היה קצר והמלאכה מרובה. ב-1938 בנינו את הלול, קיבלנו פרגיות ונכנסנו לביתנו שבנייתו נשלמה, סוף-סוף. במשך הזמן הרחבנו את הלול, הקימונו רפת גדולה ובה גידלנו ארבעה-עשר ראש בקר.

בננו היה לנו לעזר רב, אך הפליא לעשות סבנו פרופסור שיינהולץ, שהצטרף אלינו בגיל שבעים וחמש ועבד לצדנו בשנותיו האחרונות. הכל עשה בשמחה, בחוש הומור וברוח טובה. כפעם בפעם היינו שוחטים עגל, שחיטה כשרה, כמובן, ומוכרים את בשרו לאנשי הכפר. בעלי הלולים בכפר רכשו את התערובת לאפרוחים ולפרגיות מן המחסן שהיה בלול הזמני של משפחת דוברצ'נסקי. את התערובת היו מכינים בידיים, כי מכונות עדיין לא היו לנו. במחסן זה עבד בעלי, הד"ר שיינהולץ, תמורת עשרים וחמישה גרוש ליום, והיינו מאושרים בחלקנו.

ב-24 ביוני 2002 חגגה רות שיינהולץ את יום הולדתה המאה בחברת ידידיה הרבים.

חנה פולוילר חוותה אותן חוויות בגרסה אישית משלה, וכך סיפרה:

קמתי בכל בוקר בשעה 6:00 והלכתי לעבוד בלולים של רסקו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. גידלנו אפרוחים שרבים מהם מתו בתקופה הראשונה עד שלמדנו להיות לולנים. כמו נשים אחרות מן המייסדות עבדתי גם אני בעבודות מזדמנות, בתור כובסת ועובדת משק-בית, בנוסף לעבודה בלול. כל גרוש היה משמעותי.

מראה הכפר היה שמם למדי - מבנים בודדים על אדמת חול וטרשים, ללא ירק ונוי. אבל לא פחדנו ולא נעלנו דלתות בלילה. לביתנו שהכיל שני חדרים עברנו ב-1 בנובמבר 1937 ובדצמבר נולד בננו גד. כעבור שנתיים נולדה הבת מרים. לא הייתה הסקה בחורף והילדים גדלו בקור ובצפיפות, שגדלה לאחר שהשכרנו אחד משני החדרים. רווח לנו מעט כשהוספנו חדר לביתנו, אבל בינתיים הצטרפו אלינו חמותי ואמי.

בחורף היה השטח כולו מכוסה בוץ והטיפול במשק, שכלל אלף וחמש מאות תרנגולות, נעשה כולו תוך דריכה בבוץ. הבוץ ליווה אותנו בכל אשר פנינו, שכן כדי להגיע ל"טיפת חלב" שבהרצליה נאלצנו ללכת ברגל. את שני הילדים היינו מסיעים לשם בעגלה אחת. אוטובוס קישר את אזור ג עם הרצליה בשעה 8:00 בבוקר וב-12:00 בצהריים. תושבי הכפר שידם השיגה - וכחם עמד להם - לצאת לבילוי בסופי שבוע, היו יוצאים ברגל להרצליה.

דורה פרידמן סיפרה ששכר העבודה המקובל בעת ההיא עמד על עשרים-שלושים גרוש ליום, וזה היה שכרם של ראשוני המתיישבים בכפר שעסקו בעבודות חוץ לצד הקמת משקיהם, שעדיין לא פרנסו את בעליהם. "רוב עובדי החוץ היו גברים. רוב הנשים עסקו בגידול עופות," סיפרה דורה פרידמן. "זו לא הייתה עבודה נעימה ביותר, משום שהיא כללה את ניקוי הלולים פעמים ביום, למניעת מחלות. תמותת העופות הייתה גבוהה. לעיתים מתו מחציתן ממזיק הקוקסידיוסיס שגרם שלשולים."

עבודה נעימה יותר הייתה צביעת עמודי הגדר שהוקמה מסביב לכפר. "נהנינו מהטיול סביב הכפר," סיפרה דורה. "התבדחנו וגם התבטלנו מעט."