עם תום מלחמת העולם גבר מאבק היישוב נגד הבריטים, שחסמו את גבולות הארץ בפני שרידי השואה. שארית הפליטה באירופה חיפשה דרך להגיע לחופי הארץ בעזרת שליחי ה"הגנה".

תושבי הסביבה נטלו חלק נכבד במאבק ההעפלה. בהגיע ספינה אל החוף היו כל יישובי השרון מתגייסים לעזרת העולים ולאנשי כפר שמריהו היה חלק נכבד אף בפעולות אלה. לא הייתה משפחה בכפר, שלא ארחה מעפילים, ציידה אותם במזון, שמיכות ובגדים ונתנה להם מחסה עד להעברתם הסופית ליישובים שונים בפנים הארץ.

מפי בצלאל הרצוג: "זה התחיל עם צלצול הטלפון, נשמע קולו של זאב, מפקד הפטרול": "מפגש - מחר בערב - שעה 6 - שפיים - הכל כרגיל - להביא אתך איש נוסף - בדרך לשפיים לבקר אצל סילבר מרשפון". הוצאתי מה"סליק" 4 רימוני יד ו-2 אקדחים, ביקשתי מארנסט לווינסון להילוות אלי מחר, והודעתי לריכרד פייבל, שעליו למלא את מקומי בתחנת הנוטרים בשעות הלילה. יצאנו שנינו לרשפון, קבלנו אצל סילבר את הנשק - מקלע עטוף בשק - והמשכנו דרך השדות לשפיים.

היה זה יום חול רגיל, יום חמישי ה-21 בנובמבר 1946. יום חול ולא יום של טיולים...ובכל זאת טיילו להם זוגות של רשפונאים, כאילו להנאתם.

למעשה - שמרו הם על הדרך לשפיים מפני המשטרה הבריטית שמקום מושבה היה אז בסידנא-עלי.

נשאלנו לסיסמה וענינו: "אחד העם" וקיבלנו רשות לעבור. בשפיים, מסרתי את הנשק, וחיפשתי את חברי לחולייה. בקיבוץ היו אנשים רבים. הסתבר, שעמדה להגיע אוניית מעפילים גדולה. יצאנו לכיוון הים. החשכה ירדה בינתיים ומרחוק ראינו את סילוני האור של הזרקור שסרק את הסביבה. התחיל להיות קריר. פתאום הבחנתי באונייה, אשר עשתה את דרכה בחשכה והתקרבה לחוף.

ירדתי אל החוף נתקלתי באיש הקשר שישב ליד המשדר. הא מלמל משהו על אונייה בריטית השטה כאן בסביבה. סוף סוף הגיעה "ברל כצנלסון", אניית המעפילים שציפינו לה. חברים בבגדי ים עזרו לעולים לרדת מן הסירות שהורדו מהאנייה שעגנה במרחק מה מהחוף. קבוצות קבוצות ירדנו אל החוף כדי לקבל את העולים. אנחנו קיבלנו 40 עולים. כל עולה קיבל אוכל ושתייה, ויצאנו לדרך.

בין אלה שפעלו עמי אני זוכר רק שניים: ד"ר פריץ קרסני וחנוך בניהו. זאב עם קבוצתו החמושה יצאו כבר לדרך, ואחריהם זזנו גם אנו - הכל הלך לפי התכנית. הגענו בזמן אל העץ הענף, עברנו בשלום את מאהל הבדווים והגענו עם העולים לקיבוץ.

ארנסט ציפה לבואי בקוצר רוח כשבאמתחתו חדשות לא כל כך משמחות: אחדים מהמעפילים נתפסו ע"י הבריטים עוד בהיותם על האנייה. כשחזרתי הביתה מיהרתי ללבוש את מדי משטרת היישובים העבריים והפכתי בן רגע ממלווה עולים בלתי לגאליים לשוטר מוסף, בצלאל הרצוג מס. 6782.

בבוקר קיבלתי פקודה ממפקד החבל, להעביר את העולים מהקיבוץ לכפר שמריהו ולפזרם בין התושבים. חנה מנדלסון, שהייתה אז חברה בוועדת הביטחון, ורודולף בינג, חבר ועד הכפר, עברו מבית לבית כדי להכין את האכסניות לעולים. בשעה, שחנה ורודולף דאגו לעולים, דאגתי אני, שחסן אבו-עלי ועבד "גוטר מנש", ערבים מן הסביבה שהיו בני בית בכפר, לא ירגישו מה מתרחש פה.

עד הצהריים גמרנו את ההעברה. העולים יוצאי יוון - לא ידעו שפה אחרת מאשר יוונית. בכל זאת מצאנו ביניהם אחד שידע קצת גרמנית, ובעזרתו הדרכנו את העולים. ליד כל כניסה לכפר עמדו שומרים. מקשרים בני הנוער הלכו מבית לבית והזמינו את החברים לבוא עם ה"אורחים", לפרדס הקטן של מנדלסון. שם חיכה להם חברנו גרסטלה, ששימש אז כספר הכפר. האורחים זכו לתספורת וקיבלו חולצות בעלות שרוולים ארוכים כדי להסתיר את מספרי הקעקע על זרועותיהם. כל 15 דקות יצאה קבוצה בת חמישה עולים עם מלוויהם לדרך; היעד - רמות שבים. הם נראו כמו "קיבוצניקים", המטיילים לתומם בשדות. הציוד של העולים שהיה ארוז בשקים, נשאר במקום. סיכמנו עם אופנהיימר הנהג, שלמחרת ייקח ויוריד אותם ליד הצרכנייה של הרצליה. בשעה 23:00 צלצל הטלפון והעיר אותי משנתי. מפקד החבל הודיע, שהבריטים מתכוננים לחיפושים.

נעשיתי שוב שוטר מוסף וירדתי לתחנה. בדרך הערתי את ארנסט ופייבל והלכנו אל מנדלסון. השקים של העולים היו עוד מונחים אצלו. הנס ויסברון וחברים אחרים העבירו אותם בעוד מועד למחסן הבגדים של שפיים. זמן קצר לאחר שהגעתי לתחנה, שמענו פתאום מכיוון משטרת סידנא-עלי יריות מקלעים והתפוצצות אדירה. אורות סידנא-עלי כבו, וברקיע הופיעו רקטות אדומות: עזרה! לא ידענו מה מתרחש. בינתיים התאספו כל תושבי הכפר, טלפנתי למשטרת רעננה והודעתי על המקרה דוהר על סוס הופיע יצחק הלר ז"ל (נפל במלחמת השחרור) וסיפר לנו מה קרה. הפלמ"ח גמל לבריטים בפיצוץ משטרת סידנא-עלי. למחרת בבוקר הודיע ארנסט בטלפון: אזעקה! לצאת מייד לשפיים לעזרה! אוטובוס של "אגד", שעמד הכן ברחבת קפה הרמן, קלט את האנשים כדי להעבירם לשפיים.

האוטו היה מלא וגדוש כשנע לכיוון שפיים. המפקד של האוטובוס היה ארנסט, בכפר כמעט ולא נשארו גברים מלבד שלושה-ארבעה, שתפקידם היה לעזור במשקים, כמו-כן נשארו חברי המפקדה: פרידמן, פייבל ואני. בינתיים נתברר לנו, מה שהתרחש בסביבה - חיילים בריטים על ציודם המלא, בליווי טנקים, ציוד קשר ואמבולנסים זרמו לשפיים. בסיסם היה בנוף-ים של היום. מטרתם - חיפושי נשק ומעפילים. אך גם היהודים מכל הסביבה אצו לשפיים והחיילים עצמם שכנראה לא ידעו מה מתרחש, לקחו איתם "טרמפיסטים" יהודים לשפיים... בצהריים בלמו הבריטים את זרם היהודים שנהרו בלי הרף לשפיים, אך הללו מצאו דרכים עקיפות כדי להגיע למטרתם, ובין היתר ניסו להגיע דרך סידנא-עלי. יש לציין, שהיו ערבים, שעזרו להם למצוא את דרכם. אולם הרוב הגדול נשאר בכפר-שמריהו מחוסר אפשרות להתקדם. מספר האנשים שהתאסף כאן גדל משעה לשעה. האנשים אוכסנו במחסן ובבית העם. מספרם הגיע עד ל- 400-500 איש. בבוקר אורגנו האנשים ע"י מפקדי "ההגנה". עליהם הוטל התפקיד לצאת ללא נשק נגד החיילים שהיו חמושים מכף רגל ועד ראש. בינתיים הקיפו החיילים לא רק את שפיים אלא גם את רשפון. עתה התחיל קרב פנים אל פנים בין כוחות לא שווים. אנשינו לחצו בגופם על הבריטים והללו השיבו במכות נמרצות.

הגיעה תגבורת יהודית מן העיר: פועלים, פקידים ובעלי בתי חרושת, שעברו באלפיהם את הכפר. הם ארגנו מעין משטרת תנועה, כדי לכוון את ההמונים שבאו לעזור. שלושה אמבולנסים עמדו הכן בכניסה לכפר. כשגבר הלחץ על החיילים, הם הציגו שלטים בעברית ובגרמנית: אל תקרבו - נירה בכם! בחור צעיר מפתח-תקווה, שלא שעה לאזהרה, התקדם ונהרג במקום. מאות ככרות לחם הוכנו ע"י נשותינו, וכריכים וסיגריות נשלחו בשפע אל שדה המערכה. בשעה 4 הפסיקו הבריטים את החיפושים ברשפון ובשפיים והסירו את המצור וזאת אחרי שעצרו אנשים רבים. הקואופרטיבים לתחבורה ומכוניות פרטיות אספו את ההמונים ששוטטו בכבישים וחברינו חזרו בריאים ושלמים לבתיהם."