אור יקרות
אירגון יוצאי מרכז אירופה
אור יקרות
בית יצחק
הבתים הראשונים

אנשי "בני בנימין" (גן חפר) 1939-40

לול סוללות בבית-יצחק, בין 1950 ל-1958. (מקור: ארכיון בית-יצחק שער-חפר, Pikiwikisrael).
איך יהודה, יענק'לה וההורים ברחו מגרמניה


סיפורו המשפחתי של יהודה הירש, מרחבת הבנים 3 משק מס 28 בבית יצחק. כיום מתגורר יהודה בקריית אונו.

"גרנו בעיר קניקגסברג, עיר הבירה של פרוסיה המזרחית שבגרמניה. הדירה שלנו הייתה בשדרות פילוסופין דאם 4 – אזור מאד יוקרתי בקניקגסברג. אבא שלנו, גבריאל בן שמואל הירש, ניהל בית מסחר בגודל של המשביר המרכזי, שבו ניתן היה לקנות החל ממסמר קטן ועד למכונות חקלאיות גדולות ומשוכללות.

אבא היה חבר בקלוב הציוני. אחרי עליית היטלר לשלטון ב-1933 ישבו חברי הקלוב ולמדו את ספרו של היטלר "מיין קאמפף". כאשר התעמקו בכתוב והבינו שליהודים אין מה לחפש יותר בגרמניה, הם החליטו להתארגן ולעלות לפלשתינה – וכך, בשנת 1934, נסע אבא לפלשתינה כתייר. כשהגיע לתל אביב ראה לנגד עיניו עיר שאין בה כלום, רק חולות, החליט שאין שום הגיון בהעברת בית המסחר הגדול לשם וחזר לגרמניה.

בזמנים ההם היה מקובל שהאח האמיד ביותר עוזר לשאר האחים, אם יש צורך. במקרה המשפחתי שלנו, היה צורך. צריך לזכור שהיה אז משבר כלכלי קשה ואינפלציה גדולה. אבא הסכים לעזור לאחיו ולאחיותיו – אבל בתנאי אחד: שיעלו לפלשתינה. הם יעלו, הוא יעזור לממן. וכך, שלושה מתוך חמשת האחים הסכימו לתנאי: דודה חנה, שהיא ובעלה נקלטו בחיפה; דודה רגינה, שלה הוא קנה משק בשדה ורבורג; ודוד אליהו, שהשתקע עם אשתו וילדיו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב.


החיים בגטו והדרך לישראל

אחרי פוגרום ליל הבדולח ב-9 וב-10 לנובמבר 1938, שבו נהרס בית המסחר שלנו כליל, גירשו אותנו הגרמנים לגטו בקניקגסברג. באזור הזה הגרמנים לא הקימו מחנות ריכוז והשמדה מכיוון שהוא היה קרוב לגבולות ליטא, אסטוניה ומדינות קטנות אחרות בסביבה – והם לא רצו שהשכנים ישמעו ו"יריחו" שמשהו מתבשל.

לילה אחת התעוררתי מצרחות של אמא. פתחתי את דלת חדר הילדים, והצצתי מחריץ הדלת לפרוזדור. היו שם שני אנשי גסטאפו במדים, שבאו לקחת את אבא לבית הסוהר. אמא, שהבחינה בי מציץ, כעסה ודרשה ממני לסגור את הדלת, אבל אני הייתי עקשן ולא סגרתי אותה – ראיתי את כל התמונה והיא חרוטה לי היטב בזיכרון. אנשי הגסטאפו לקחו את אבא והכניסו אותו לבית הסוהר. למחרת הלכה אמא לגסטאפו וביקשה מהם לשחרר אותו, ובתגובה הם אמרו לה – אנחנו נשחרר אותו רק אם תעזבו את גרמניה. אמא מיהרה והודיעה על כך לדודה חנה, דודה רגינה ודוד אליהו, כדי שיבקשו אשרות כניסה לפלשתינה עבורנו בהקדם האפשרי.

לבסוף קיבלנו אישור לכך שהסרטיפיקטים מוכנים (בתמורה להון עתק של 500 סטרלינג זהב לכל ראש) – אבל הם היו אי שם בוורשה. כאן התחיל תהליך העזיבה שלנו את גרמניה. אנשי המכס הגרמנים לא אפשרו לנו לקחת איתנו כלי כסף וזהב, אלא רק תשמישי קדושה – את הצלחת של פסח, פמוטות לשבת וחג, את כלי הבשמים להבדלה ואת החנוכיה וגביע היין לקידוש. את כל היתר אסור היה לנו לקחת אתנו. סבא וסבתא שלנו מצד אבא גרו בעיירה גולוב בפולין, ולכן אבא סיפר לגרמנים שהוא צריך לנסוע לשם לאזכרה. את הסרטיפיקטים אכן קיבלנו בוורשה. המארגנים אמרו להוריי שצריך לגשת לאיזשהו בית קפה, ולשולחן מוגדר בו, ושם יחכו הסרטיפיקטים מתחת למפת שולחן – הכל היה מסתורי מאד. בסופו של דבר קיבלנו את הסרטיפיקטים, ואז נסענו ברכבת לילה לקונסטנצה שברומניה. אנחנו ברחנו מגרמניה באפריל 39', בראשון לספטמבר פרצה המלחמה.

ברכבת הלילה קשרו את אחי יעקב ואותי למעלה, על מגש החבילות. הוא היה בן חמש ואני בן שבע. אחרי נסיעה ארוכה הגענו לקונסטנצה, ושם חיכינו לאונייה "טרנסילבניה". עם ה"טרנסילבניה" שטנו דרך הבוספורוס לנמל אלכסנדריה. הייתה סערה קשה מאוד בים, ואני זוכר שאחי ואני לא סבלנו ממחלת ים בזמן שכל השאר כן סבלו.

בנמל אלכסנדריה עגנו יום שלם. לא נתנו לנו לרדת מהסיפון, אבל ראינו משם על הרציף את המצרים, הקוסמים, מבצעים כל מיני קסמים, עם נחשים וכל מיני קסמים אחרים.


ימים ראשונים בארץ

בסופו של דבר הגענו לנמל תל אביב, שלא היו בו אפילו רציפים. הורידו אותנו מהאונייה לסירות, 25 איש בסירה. הים היה גלי ואני פחדתי – לא רציתי לרדת מהאונייה הגדולה והיציבה לסירה קטנה ומתנדנדת. בתל אביב התאכסנו במשך חודש אצל דוד אליהו בשכונת מונטיפיורי, בדירת חדר עם מטבח ושירותים, קומה שלישית בלי מעלית. אנחנו היינו משפחה של ארבע נפשות, והם כבר היו ארבע נפשות בחדר אחד. במשך היום שימש החדר כחדר מגורים עם שולחן וכיסאות. את המיטה הכפולה קיפלו במשך היום אל הקיר, ובערב הורידו אותה כדי לישון. אנחנו הילדים ישנו על הרצפה, והיה שמח. אני לא זוכר שהרגשנו מקופחים. שמחנו בחלקנו.

כבר בגרמניה ידעו הוריי שהם מתכוונים להגיע לבית יצחק, שמקימים פה יישוב חקלאי . ההורים שילמו כבר חלק גדול עבור המשק והאדמות ל"רסקו". בינתיים עברנו להתגורר בכפר חיים אצל משפחת מונצ'יק. אחרי טקס העלייה לקרקע, אבא היה הולך כל בוקר ברגל מכפר חיים לבית יצחק, 45 דקות הליכה בחול לכל כיוון – ואחרי יום עבודה קשה ומפרך היה חוזר לכפר חיים. התפקיד שלו היה לסחוב את לבני הסיליקט על הגב – 28 סיליקטים בכל נאגלה – ולהגיש אותן לבנאים. על העבודה הקשה הזאת הוא הרוויח 28 גרוש עם חור ליום, נפילה משמעותית בהכנסה ורמת החיים. הוא גם לא היה צעיר, בן 41 היה כבר באותה התקופה, אבל מזלו היה שהוא היה חזק. בגרמניה הוא נהג לעסוק בספורט כמעט בכל רגע פנוי – ולכן המאמץ של העבודה בבניין לא שבר אותו.


החיים בבית יצחק

אחרי שגמרו לבנות את הבתים, עברנו לגור בבית יצחק. חשמל לא היה אז – הדלקנו אור בעזרת לוקס ובישלנו על פתיליות ופרימוסים. את הכביסה הרתיחו וכיבסו בחוץ על אש. ככה התחילו החיים שלנו בבית יצחק. גם טלפון לא היה. אנחנו הבאנו רדיו – היה לנו בלאופונקט ענק – רדיו עם 12 מנורות, כל מנורה בגודל של בקבוק בירה. איזה צליל היה לרדיו הזה... אבל אחר כך הוריי נאלצו למכור אותו, כמו גם את הצ'לו של אבא ואת האקורדיון של אמא – את הכל היינו צריכים למכור. המזל היה שהיו קונים – אחרת לא היה לנו כסף לקנות אוכל. אמא הייתה קונה 124 גרם בשר (ארבע אונקיות) מהערבים שהיו עוברים בכפר עם חמור, מבשלת ומחלקת את התבשיל. את המרק היינו אוכלים ביום שישי בערב ואת הבשר בשבת. ככה נשארנו בחיים.

הפרנסה העיקרית בכפר הייתה אמורה להיות מחקלאות – אבל זה לא היה קל. בא לכפר מדריך חקלאי שהסביר שהאדמה שיש לנו מתאימה לגידול תפוחי אדמה. המדריך הסביר איך צריך לחרוש את התלמים ואיך לשים את זרעי התפוח. אחרי שסגרו את התלם והשקו זה אכן גדל יפה מאד – אני זוכר את השדה, את התפרחת הירוקה. אחרי שהתפרחת נבלה, המשמעות הייתה שצריכים להיות תפוחי אדמה. אז אבא הולך ומוציא שיח אחד – ואין כלום. עוד שיח – ועדיין אין כלום, רק קמצוץ של תפוח אדמה. מסתבר שכל השדה היה נגוע במחלה בשם "פיטופטרה", ריקבון של תפוחי אדמה, והמדריך לא הסביר שצריך לרסס. גם עצי תפוחי עץ נטענו. אני זוכר זן אחד שקראו לו בננה שנראה כמו בייגלה, ואיזה טעם מתוק היה לתפוח, יוצא מן הכלל. אבל כמו שזה היה טעים ומתוק לנו, כך זה היה גם לתולעים, וכל העצים מתו. צריך היה לרסס גם את העצים, ולא ידענו את זה. גם ניסינו לגדל תרנגולות מטילות לביצים. בנינו צריף קטן שהכיל 150 מטילות. היה בסדר עד שבאו הנמיות, חפרו מתחת לגדר ומצצו לתרנגולות את הדם. אחרי שהיו מסיימים עם תרנגולת היו מניחים אותה בדיוק במקומה, לפי הסדר. היינו באים בבוקר ורואים את המחזה הזה – אוי, איזה אסון.

אבל אבא לא נשבר, וגם לא האחרים. הם לקחו ספרים והתחילו ללמוד מה לעשות. כך למשל, הם גידלו שוב תפוחי אדמה והפעם טיפלו בהם נכון, ריססו כמו שצריך באמצעות החומרים המתאימים – ולשמחתם, אכן צמחו בסוף תפוחי אדמה.


חיי התרבות ביישוב

לאבא היו חשובים מאוד חיי התרבות. אחרי מנוחת הצהריים של שבת היה הולך באופן קבוע לגברת הנס, שגרה מול הבית שלנו וניגנה על פסנתר. הוא היה שר בגרמנית ואנחנו עמדנו מחוץ לבית הנס והאזנו לשירה ולנגינת הפסנתר. לפעמים אני שואל את עצמי מהיכן לקחו המבוגרים את הכוח לכל זה, ואיך לא ויתרו על חיי התרבות. בתור ילדים, הבילוי שלנו היה ללכת במוצאי שבת לקולנוע "אסתר" בנתניה. היינו צועדים עד לנתניה ברגל 20 דקות, והיינו משלמים גרוש לכרטיס וחצי גרוש בשביל אסקימו, ונהנים מסרטי טרזן עם ג'וני ויסמילר.

עד אותה תקופה היינו מסורתיים. במוצאי שבת היינו מבדילים בין קודש לחול בטקס הבדלה ונהנינו ממזמורי שבת וחג. גם היינו משפחה שהקפידה על כשרות, והייתה הפרדה בין חלב לבשר. אחר כך זה השתנה, החיים החקלאיים שינו את זה. כשיש המלטה צריך לעזור למבכירה למשוך את העגלה או את העגל, ואחר כך צריך לחלוב בלילה ולתת להם לאכול. החיות לא מבינות מה זה שבת או חג. אז אורח החיים הדתי התחיל להתפורר בגלל סיבות ואילוצים מהסוג הזה. צריך להשקות גם את הפרות והסוס ולנסוע לשדה בחלקה הנוספת להרטיב הירקות בשבת או בחג כשיש חמסין. בכלל, כאשר יש חמסין צריך לבצע כל מיני עבודות שאי אפשר לדחות אותן בגלל שבת וחג. עם הזמן, הלך הדבק למסורת והתרופף.


פריחה והתפתחות

במשך השנים המשק התפתח יפה מאוד, גם הירקות, גם משק החלב וגם התרנגולות המטילות. הייתה לנו למשל פרה בשם חוה שהניבה הכי הרבה חלב בארץ – 6,000 ליטר בשנה! היום זה ממש כלום, אבל אז זה היה שיא, 6,000 ליטר. ואז, ביום בהיר אחד, אבא בא אליי ומספר לי שמעכשיו אנחנו מתחילים לקבל שילומים ושהוא רוצה לחסל את המשק. אני נבהלתי, רציתי להוציא לו את זה מהראש. מרבית הפנסיונרים שהכרתי לא הצליחו להחזיק מעמד יותר משנה-שנתיים אחרי היציאה לפנסיה. באותם ימים עדיין לא הכינו את הפנסיונרים לימים האלה. אז אמרתי לאבא – אתה יודע, הקומוניסטים רוצים להשתלט על מערב גרמניה, ובכלל לא בטוח שהאמריקאים יוכלו או ירצו לעזור להם. ברגע שהקומוניסטים ישתלטו על מערב גרמניה לא יהיו שילומים יותר, ומה תעשה אז? תתחיל לבנות משק חדש? אז הוא החליט להשאיר את הלולים עם התרנגולות ולפתח את זה קצת.

והוא באמת פיתח את הלולים – לכל שתי תרנגולות היה תא ומים זורמים, ואבא היה עובר ואוסף את הביצים ובערב יושב ליד השולחן מתחת לחלון עם מאזני שקילה וממיין אותן לביצים סוג א', סוג ב', סוג ג' וביצים סדוקות. נו, הייתה קערה עם ביצים סדוקות, ומה עושים איתן? לא היו מאפיות שיקנו אותן. כשהגיע הזמן לארוחת בוקר, אמא הייתה שואלת את אבא – גיאורג, אתה רוצה חביתה? ואבא היה עונה, כן, בטח. מכמה ביצים? אבא היה עונה 8-7, וכך אמא הכינה בבקרים לאבא חביתה משבע או משמונה ביצים. באותה תקופה לא חשבו עדיין על כולסטרול..."


אבא גבריאל (Georg) בן שמואל הירש נפטר ממחלת הסרטן בגיל 83. אמא יהודית (Ilse לבית Flanter) נפטרה אחרי ששברה את האגן בגיל 93.

לאלבום התמונות לסיפורי המקום והתקופה
  מפת האתר | צור קשר  
ארגון יוצאי מרכז אירופה  |  באדיבות משפחת פדרמן ורשת מלונות דן  סידיטק - בניית אתרים Signed by