אור יקרות
אירגון יוצאי מרכז אירופה
אור יקרות
בית יצחק
הנחת אבן הפינה בבית יצחק (מאת אלי מאיוס)

בנית בית בנירה 1941


תחבורה ציבורית
סיפור הקמה - לפני האיחוד


בית יצחק – "ליהנות מפניני התרבות"


ב-14 ליוני 1939 יצאו מכפר ידידיה שמונה אנשים, שלושה שומרים, שתי עגלות עמוסות, שתי חביות מים וכלב זאב אחד – על מנת לעלות על אדמתם. קבוצה זו, בת העלייה החמישית, הייתה מורכבת מאנשים בני המעמד הבינוני שבאו מערים ומעיירות שונות בגרמניה והצליחו להביא איתם סכומי כסף קטנים כדי לבנות לעצמם חיים חדשים בארץ ישראל. "אין בית, אין שיח – עץ אחד בלבד עד נתניה, והיתר שממה", כך תיאר אחד המתיישבים את המקום, שנבחר בקפידה על ידי גב' גרטרוד פוירינג ושלימים יישא את שמו של בעלה המנוח,
יצחק פוירינג– בנקאי יהודי ומנהיג ציוני מגרמניה, שעסק במדיניות הכלכלית של המוסדות הציוניים.

יצחק פוירינג, אדם ציוני שאף השתתף כציר בקונגרסים הציוניים, הקציב בצוואתו עשרת אלפים לירות פלסטיניות לצרכי מימון מפעל ציוני לטובת המעמד הבינוני של יהודי גרמניה, על פי בחירתה של אשתו. ביוני 1939 הגיעה הגב' פוירינג לסיור עם אנשי "רסקו", ד"ר פרדר וד"ר לנדסברג. המיקום השני שהוצע להם היה במרחק סביר מהעיר הגדולה ותאם את חזונה של הגב' פוירינג – "כדי שניתן יהיה לראות את גגות הבתים מהכביש וליהנות מפניני התרבות שבעיר הלא רחוקה מדי" (המיקום הראשון שהוצע להם, אגב, היה שער חפר).


העולים מגרמניה ליישוב החדש זכו לקבל סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ) רק לאחר שהוכיחו שהעבירו כספים למשרד "ארצישראל" בגרמניה. חלק מהעולים הסתייעו לצורך תשלום זה בקרן שהקימה הגב' פוירינג.

התושבים הראשונים של בית יצחק גרו ביישובי הסביבה, כולל כפר חיים, כפר ידידיה ונתניה, והגיעו מדי יום לעבודת הקרקע – מי ברגל ומי רכוב על חמור, סוס עבודה או פרדה. המתיישבים, שהיו אנשי "צווארון לבן", לא בחלו עבודה, ו"לשכת העבודה הפנימית" קבעה מי יילך לבניין, מי לחפירות, לסלילה וכדומה. ב-23.3.1940 החלו בונים את בתיהם במו ידיהם. הוקם הרחוב הראשון ביישוב, "וילהלם שטראסה", ובהמשך הוקמו גם מגדל המים (שמהווה עד היום את סמלו של היישוב), המכולת, גן הילדים ועוד. בתחילת העבודה נבחרה תכנית בנייה אחידה, שנקראה "טייפ A", ונחתם חוזה מתיישב שכלל תקציב בנייה ומפרט משקי. גב' פוירינג, שדאגה למתיישבים "שלה" שהיו מורגלים לרמת חיים מסוימת, טענה שיש לדאוג ולבנות מיד שירותים בתוך הבתים – שלא בהתאם לתכנית הבנייה המקורית. משנתעכבה בניית מבני הקבע, בין השאר בשל המלחמה שגרמה למחסור בחומרי בניין (אלו הופנו לביצורים על ידי הצבא הבריטי), החליטו משפחה אחת ושני רווקים לעשות מעשה ולעבור לגור בצריף בבית יצחק. כך הפכו ארבעה אלו למתיישבים הראשונים ביישוב, כשהם חולקים צריף אחד ומקלחת ארעית מצינור עם... כמה תרנגולות מטילות.

 

ארבעת הבתים הראשונים שהושלמו זכו לכינוי היוקרתי "גבעת המיליונרים" (Millionneren Hugel). כל אחד מבתים אלו כלל שני חדרים וחצי למשפחה, ודיירים נוספים בשכירות. בעלות הבית בישלו ארוחות חמות תמורת ארבעה גרושים לארוחה – הכנסה נוספת וחשובה בימים הקשים של תחילת היישוב. מבחינה כלכלית התבסס היישוב בעיקר על ענף הרפת, מתוך מחשבה שעל ענף זה יוכל בעתיד היישוב להישען לשם ייצור ואספקה עצמית של מזון. עם השנים התפתח ענף הלול והפך לענף מרכזי בכפר.


גן חפר – "על חולות אלה יצמחו גנים פורחים"


עשר המשפחות שנענו לקריאת אגודת "
בני בנימין" של התאחדות האיכרים להקים נקודת התיישבות בעמק חפר היו למתיישבים הראשונים של היישוב "גן חפר". שמו של היישוב ניתן לו על ידי הגיאוגרף וההיסטוריון הישראלי זאב וילנאי, שבביקורו הראשון במקום הצהיר בפני המתיישבים כי "על חולות אלה עוד יצמחו גנים פורחים".

מרבית המשפחות היו דור שני לאיכרים מפתח תקווה, ראש העין, יסוד המעלה, נתניה ויישובים נוספים. השאר היו יוצאי רוסיה, פולין וליטא – ואפילו משפחה תימנית אחת. כולם היו דוברי עברית, וגילאיהם נעו בין 25 ל-35 שנים. בימיהם הראשונים בגן חפר התגוררו המתיישבים בבתים קטנים ובתנאים קשים ועבדו בעיקר בעבודות חוץ שונות – פועלים בבניין, בפרדסים ובבתי אריזה באזור.

בתיה הראשונים של גן חפר נבנו בשנת 1939 על ידי החברה המיישבת "בני בנימין" באמצעות "חברת הנוטע", ובשנת 1940 נכנסו המתיישבים הראשונים לבתיהם. בתים אלו ממוקמים עד היום בצידה הצפוני של דרך שער חפר. לכל משק הוקצו 16 דונמים, שבהם החלו לגדל ירקות ולנטוע פרדסים. המתיישבים אף הקימו אגודה חקלאית בשם "שפע" ו-ועד מקומי שהשתייך למועצה האזורית עמק חפר.

לימים, כשהתברר שרבים מהנרשמים ליישוב החדש ויתרו בסופו של דבר על כוונתם להתיישב בו, פנתה חברת "רסקו" לאגודת "בני בנימין" וביקשה לרכוש אדמות אלו במטרה להקים יישוב חדש לעולי צ'כוסלובקיה. בשנת 1942 חדלה גן חפר להתקיים כיישוב עצמאי והתמזגה כרשות מקומית עם שער חפר.


שער חפר – דרשו כפר חדש

המתיישבים הראשונים בשער חפר הגיעו מעיירות ומערים שונות בצ'כוסולובקיה. עם כניסת הגרמנים לחבל הסודטים ברחו היהודים מחבל ארץ זה והצטרפו לאחיהם שישבו בערים הגדולות, ובעיקר בפראג הבירה. רבים מאותם יהודים הותירו את רכושם במקום מגוריהם הקודם. חברת "רסקו", שפעלה גם בצ'כיה, הציעה להם להקים יישוב חדש בפלסטין שייקרא בשם "בית יצחק".

37  משפחות נרשמו לפרויקט, חלקן הגדול ציוניות – ומה גדולה הייתה הפתעתן כאשר גילו שהיישוב "בית יצחק" כבר קיים. הן דרשו להתיישב בכפר חדש, כפי שהובטח להן – ולפיכך לחצה חברת "רסקו" על אגודת "בני בנימין" להעביר לידיה את האדמות שהוקצו ליישוב גן חפר ואשר נותרו פנויות לאחר שחלק מהנרשמים לא מימשו את עלייתם לקרקע.

במרץ 1940 חולקו החלקות והחלה הקמת הבתים למתיישבים החדשים. בתים אלו מוקמו בשורה נוספת בצידה הדרומי של אותה דרך (דרך חפר). הגם שבניית הבתים נסתיימה כבר ב-1940, חיבורם לרשת החשמל נעשה רק ארבע שנים לאחר מכן.

בימיהם הראשונים התגוררו המתיישבים החדשים בחדרים שכורים באזור, שמהם הגיעו מידי יום לעבודתם. חברת "רסקו" העסיקה אותם בעבודות בניין, בחפירת תעלות לרשת המים וכן בעבודות נוספות מחוץ ליישוב. חלק מהבתים הושכרו למתיישבים לעתיד וחלקם שימשו מגורים לפועלי "בני בנימין" שעבדו בפרדס ובקטיף באזור ובמקביל הקימו את משקיהם החקלאיים.

השכנים בגן חפר הביטו בפליאה ובתימהון במתיישבים החדשים, ששפת דיבורם הייתה צ'כית או גרמנית ולבושם היה אירופי. ההבדל בין שתי הקבוצות גרם לעיתים לחוסר הסכמה. כך למשל, באחת מישיבות הוועד עלה לדיון נושא שם היישוב החדש, והשם שהתקבל היה "תל גמלא", שמקורו בשמה של תנועת נוער ציונית בצ'כיה. אלא ששם זה לא השתרש. בימים הראשונים נקרא היישוב "שער חפר–גן חפר", ואולם עד מהרה השם "שער חפר" הוא זה שהתקבע. לפרטים נוספים על שער חפר – ראה אתר יקה- מקומות אנשים

 

נירה – לא רק חקלאות


הרעיון להקמתו של יישוב נירה מיוחס למהנדס
פילוש ביהם מפראג. ביהם רצה להקים יישוב שיתבסס לא רק על חקלאות – המצריכה עבודה פיזית קשה וממושכת שאינה מתאימה לאנשים חסרי ניסיון ומבוגרים יחסית – אלא גם על פעילות נוספת בתוך היישוב עצמו. הפעילות הנוספת, על פי חזונו של ביהם, נמצאה במחסן בדרום תל אביב. שם, ברחוב מזרחי מס' 34, איתרו המתיישבים החדשים בית חרושת שלם לאריגה על כל ציודו. מכונות האריגה הישנות מתוצרת "ראשל", שהובאו בשעתן ארצה על ידי יהודי מאוסטריה, נרכשו והועברו לנירה.


המתיישבים הראשונים בנירה היו 19 משפחות, רובן מיוצאי צ'כוסלובקיה שעדיין לא מצאו את מקומם בארץ אך שבידם הסכום הכספי הנדרש להתיישבות. למשפחות אלה הצטרפו בהמשך חמש משפחות נוספות. השטח שנבחר להקמת היישוב היה השטח הפתוח בין בית יצחק לבין שער חפר, שנרכש קודם לכן על ידי הקרן הקיימת.

את הבתים הראשונים החלו להקים בסוף שנת 1940, באמצעות קבוצת בנייה מגבעת חיים. כמו כן הוקם בניין בית החרושת שלימים קיבל את השם "מפעל ת.א.ס." ("תעשיית אריגים סרוגים"). המפעל, ששכן במקום בולט ליד הדרך הראשית, נוהל בידי חברים שונים מהמושב.

עם העלייה לקרקע קיבלה כל משפחה יחידת משק שכללה בית ושלושה דונמים לעיבוד חקלאי. השטח החקלאי כולו הושקה באמצעות "ממטרות סביבון", שכל אחת מהן השקטע שטח של 100 מ"ר. בשטח גידלו בין השאר שעועית לימה, פרחי חרצית הפירתרום (שממנה הפיקו חומר להדברת מזיקים), מנגולד לתרנגולות, בצל ירוק ששימוש כמספוא לאפרוחי תרנגולי הודו, ותלתן. בכל משק הונח קו ממטרות אחד קבוע, ואילו יתר השטח הושקה באמצעות קו נודד מתפרק שאותו צריך היה להעביר ממקום למקום. עם מעבר המשפחות לבתיהן החדשים הופעל גם בית החרושת, שסיפק פרנסה לחברים – 1 ליש"ט לשבוע.

נירה הייתה שונה ממרבית היישובים בארץ, וסיפורה המיוחד – המשלב חקלאות ותעשייה – התפרסם ברחבי הארץ ומשך אליה מבקרים רבים, ביניהם גם אנשים רבי מעלה מראשי היישוב.

נירה חדלה להתקיים כרשות עצמאית בשנת 1951 והתאחדה עם שער חפר, תחת השם "שער חפר-נירה".


(מאת: איתן זיימן ורעייתו ורדית- מצאצאי הייקים – בני בית יצחק, דור שלישי למייסדים , סבא וסבתא לבני דור חמישי חקלאים (לול רביה ופיתוח, משתלת ריבוי צמחי נוי)


לפרטים נוספים על נירה – ראה אתר יקה

לאלבום התמונות לסיפורי המקום והתקופה
  מפת האתר | צור קשר  
ארגון יוצאי מרכז אירופה  |  באדיבות משפחת פדרמן ורשת מלונות דן  סידיטק - בניית אתרים Signed by