אור יקרות
אירגון יוצאי מרכז אירופה
אור יקרות
גבתון
אחד מן הבתים הראשונים של כפר גבתון

"הבית הקטן" - גן הילדים
על השנים הראשונות בכפר גבתון

 מזכרונותיה של חנה פרליס
ברצוני לספר לכם איך התקבל חבר לכפר גבתון, היו מועמדים רבים שרצו להיכנס והיו גם תנאים לחברות:
ראשית כל, בזמן ההוא צריך היה להיות חבר הסתדרות. שנית, להיות בעל נטייה לחקלאות, ושלישית, שבמשק תהיה רק עבודה עצמית, אסור להעסיק פועל בעבודה במשק.

אחר כך התחילה הבחירה, צריך היה ללכת מחבר לחבר, ולמנות את מעלותיו של המועמד.
אחרי שקיבלו את כל התנאים, נתקבלו כחברים כמה מועמדים ואנו היינו מהמשפחות המאושרות.
יהודה רימר (ז"ל) חבר הכפר, היה חבר טוב של בעלי עוד מהגן והלך מבית לבית להשפיע ולשכנע את האנשים שיקבלו אותנו, ושאף אחד לא יצטער על כך.
וכך היה, קיבלו אותנו לכפר ואנו מאוד שמחנו על כך. והגענו להתיישב בנקודה הקיצונית של הכפר ופה חיינו את חיינו עד סוף ימינו. פה נולדו הילדים והנכדים, פה אנו ממשיכים את אשר חלמתי עליו עוד לפני עשרות שנים רבות כשחייתי בארצות הברית.

בגבתון, לכל זוג שהתחתן סידרו לו את החתונה בבית הציבורי, כל אחד מהחברים הביא עוגה, סלטים ועוד. לא הייתה מוזיקה, אבל הייתה שירה בלב, שרנו ושמחנו. באותה תקופה לא ידענו מה זה קייטרינג וכל אותם הדברים שקיימים היום.

הייתה רק חתונה אחת שלא הייתה כל כך שמחה, כי היא הייתה בזמן מלחמת השחרור. כאשר טובה אברך, שהייתה יפה מאוד, התחתנה עם יחזקאל מכפר החורש, הם התחתנו והיה עצוב, כי דאגנו איך הם יצליחו לחזור לצפון, הייתה תוכנית ספרותית במקום שירה וריקודים, וכולם דאגו.

באותם ימים לא היה בכפר אפילו אוטו אחד. כאשר אישה הייתה צריכה ללדת, היה העגלון, מישה ברזון, שם מזרן עם סדין על העגלה, ולוקח את היולדת לבית החולים ושם ילדה.

כשאני הייתי צריכה ללדת, ב2- לפנות בוקר הלכתי עם ליפא בעלי לבד ברגל עד בית החולים ליולדות, והמים ירדו לי בדרך. אבל הכל עבר בסדר, ולא היו לי טענות.

גניבות לא חסרו בגבתון, גדרות לא היו - רק ליד הלולים, ועליהם שמנו את הכביסה. בלילה, הרבה פעמים ערבים מזרנוגה השכנה, היום קריית משה, היו באים וגונבים, ובבוקר לא היה זכר לכביסה.
פעם אחת גנבו לי תרנגולת הודו שישבה על הביצים ועוד מספר ימים היו צריכים להיות אפרוחים, שמנו אותם בקופסאות ובבוקר הקופסאות ריקות.
עברנו הרבה מאוד, אבל הגניבה הקשה ביותר הייתה לפני 52 שנה כאשר באנו ב10- בלילה לחלוב את הפרה, ולא מצאנו אותה. גנבו את הפרה הכי טובה שלנו. היינו מוכרחים למצוא אותה, כי לא היינו מסוגלים לתת להם במתנה את הפרה, ביקשנו עזרה מהחברים ושוקרי וצביקה חברים של יעל הבת התנדבו. הם הלכו ביחד עם בעלי כל הדרך בין קוצים ודרדרים, עד אשר לפנות בוקר, כשהיו ליד כפר דרום, מצאו את הפרה קשורה לעץ, הערבים חשבו כנראה לחזור ולקחת אותה בבוקר.
את הפרה הבאנו לרפת שלנו, ניסינו לחלוב אותה, אך היא איבדה את כל החלב. אחרי שבועיים היינו צריכים למכור אותה לבשר, זו הייתה אחת "הטרגדיות" שלנו. עד אז לא נעלנו את הדלת אף פעם, אלא רק סגרנו בוו.

בשנת 1939, כאשר גבתון הייתה כבר 6 שנים, קרתה הטרגדייה הגדולה ביותר שאירעה בכפר.
על אדמה סמוכה לגבתון, היה בית של ערבי, אבו-לבן שמו, הוא היה ידיד טוב שלנו והיה מוסר אינפורמציה ומזהיר מפני גניבות והתקפות. פתאום הוא הגיע לכפר והזהיר שיש כנופיה שמסתובבת באזור וזוממת להתקיף אותנו, ושעךינו להיות מוכנים.
פנינו לעזרה לרחובות – לגייס את הבחורים, ופה התארגנו הגפירים שלנו והוועד, והבחורים הצעירים, אבל כל זה לא עזר.

על העזרה ההדדית בכפר -לא היה מקרה שחבר היה זקוק לעזרה בבית או בחצר ובמשק ולא באו לעזרה, וזה לא קיים היום לצערי.

למשל כשאני הייתי חולה במשך חודש ימים. כל יום באה אלינו נעמי אברך ז"ל לסדר את הבית, לבשל, אפילו דגים ממולאים הכינה. בלי לקבל כל תשלום וזו דוגמה אחת מרבים. וזה היה שווה הרבה מאוד.
אחרי רצח משפחת דומניץ, המשפחות שגרו באזורים הקיצוניים שבכפר, כמונו, כמשפחת בלבן-מנדל ועוד, פחדנו להישאר בבתים בערב. לפנות ערב היינו לוקחים את הכרים והשמיכות והולכים לבית של מרים גיבס ז"ל, לישון שם. היא הייתה מלאך בשבילנו, נתנה לנו חדר משלה, ולא היו אז הרבה חדרים בבית, והכינה עבורנו עוגיות חמות מהתנור. חודש ימים היינו אצלה כל ערב, אישה נפלאה, גיבס יצחק, בעלה, היה אדם קשה, אבל היא ידעה להסתדר איתו. הילדים היותר גדולים הלכו לישון בבית הציבורי.


גבתון היה אחד מהיישובים שעלו במסגרת התיישבות ה1000-. הכוונה הייתה ליישב 1000 משפחות בכ20- ישובים ברחבי הארץ. אבא שלי לא היה מרוצה כשעברנו לגבתון. הוא אמר – זה רק משק עזר, הבחור עובד עבודת חוץ 8 שעות בחוץ וחוזר בערב הביתה, וצריך לעבוד שעות נוספות במשק וזה לא חיים קלים.
כל מתיישב קיבל פרה ועגלה ו20- עופות וזו הייתה רק ההתחלה. תמיד הרבה אנשים רצו להצטרף למושב ולקבל פה משק.

החקלאות התפתחה, אנשים התחילו לפתח את המשקים ולחיות מפרי עמלם. ובמשך הזמן אנשים התחילו לעזוב את עבודת החוץ ולחיות מהמשק.
היום אני בכסא גלגלים ויושבת כל ערב במרפסת ומסתכלת על החברים ברחוב, ואני רואה לא פעם חברים שאני מכירה שנים רבות עוברים ושלום לא אומרים. כאילו אני כבר לא קיימת. אבל הימים השתנו, הזמנים השתנו, הכל שונה.

(מתוך האתר עד עולם לזכרה של חנה פרליס שנולדה בארצות הברית בשנת 1910 ונפטרה בשנת 2003.)



לאלבום התמונות לסיפורי המקום והתקופה
  מפת האתר | צור קשר  
ארגון יוצאי מרכז אירופה  |  באדיבות משפחת פדרמן ורשת מלונות דן  סידיטק - בניית אתרים Signed by