העולים מממרכז אירופה בשנות השלושים הגדילו את מספר הרופאים בארץ ותרמו להתבסוסתם של תחומי התמחות חדשים.
עולי מרכז אירופה מילאו תפקיד חשוב במקצוע הרפואה כבר מאז סוף המאה ה-19. ד"ר משה ולך ייסד את בית החולים "שערי צדק" בירושלים בשנת 1902, ב- 1909 הקים ד"ר אליאס אורבך מייסדה של מרפאה פרטית בחיפה.
בשנות העשרים פתח ד"ר פליקס דנציגר בית חולים פרטי. ד"ר תיאודור זלוציסטי יסד את "טיפת חלב". רופאי העיניים ד"ר אברהם אלברט טיכו וד"ר פייגנבאום, פרופ' פרנץ בריל ממייסדי התחנה לבריאות הנפש ברמת חן והפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ורופאים נוספים. מלבד טיפולם המסור באוכלוסייה היהודית והערבית בארץ הם גם סייעו רבות בקליטת חבריהם למקצוע הרפואה שעלו ממרכז אירופה.
בין השנים 1933 ל-1939 הגיעו ארצה מאות רופאים ממרכז אירופה שהביאו למהפכה בשירות הרפואי בארץ . המומחים בעלי השם, מונו כמנהלי מחלקות (מאקס לבקוביץ קיבל את ניהול בית-החולים בעפולה, הארי הלר ניהל את בית-החולים החדש על-שם ביילינסון בפתח-תקווה) והביאו עימם לא רק ידע מקצועי אלא גם תפיסות ארגוניות ושיטות עבודה חדשות כמו תחומי התמחות שעד אז כמעט לא היו בארץ. חשיבות ממדרגה ראשונה הייתה לציוד המשוכלל שהביאו מגרמניה, ציוד שאפשר, בין השאר לפתוח מחלקות כירורגיות מודרניות, הנהיגו שימוש נרחב ברנטגנולוגיה, ברדיולוגיה ובדיקות מעבדתיות יותר מתוחכמות לצורכי אבחון וריפוי.
בשנת 1933 הקימה 'הדסה' מכון ראשון מסוגו לרדיולוגיה ולחקר הסרטן בבית-החולים שלה בירושלים בראשותו של פרופ' האלברשטאטר, שעלה בשנה ההיא מברלין. מכון זה נהפך למרכז אזורי, לטיפול במחלות ממאירות. בין החידושים הנוספים שהביאו עמם הרופאים– פתיחת המחלקות לטיפול בחולי נפש בבתי החולים הכלליים. ההתמחות בפסיכיאטריה היתה נפוצה בקרב רופאים יהודים בגרמניה ובאוסטריה, וכמה מהם נמנו עם חסידיו המושבעים של זיגמונד פרויד בווינה, פיתחו את תורתו והעמידו תלמידים משלהם. אחד הבולטים שבהם היה מאקס אייטינגון, מייסד המכון לפסיכאנליזה בברלין, שעלה בשנת 1933 ארצה והקים בירושלים את המכון הארצישראלי לפסיכואנאליזה. תחום אחר שהתפתח בהסתמך על רופאים עולים היה זה של רפואת-השיניים. שדה-בור נוסף שבו החלו רופאים-עולים מגרמניה לחרוש היה תחום ההיגיינה המקצועית והחברתית, נושא שעל הגבול בין שירותי הרפואה לשירותי הרווחה. לא היתה בארץ מודעות – בין ממשלתית ובין ציבורית – להיבטים הרפואיים של תנאי-העבודה ושל החקיקה הסוציאלית. עם גל-העלייה מגרמניה הגיעו לארץ כמה מומחים בעלי שם בתחום זה, כמו בנו חיות, ואלטר שטראוס ומאייר-ברודניץ. הם מיסדו את הענף הזה של הרפואה ועשו לפיתוח המודעות בקרב העובדים, המעסיקים, הרופאים והציבור הרחב.
הרופאים עולי גרמניה לא רק פיתחו תחומים חדשים ברפואה הארצישראלית, אלא חיפשו דרכים להכניס שיפורים ושכלולים במערכת הבריאות ובייחוד בכל הקשור לשיטות-האבחון ולדרכי-הטיפול, ובכך תרמו תרומה חשובה למודרניזאציה של שירותי הרפואה בכללם. כך, למשל, סירבו הרופאים העולים להשלים עם המציאות שנתקלו בה בבתי-החולים בארץ, שמיעטו להשתמש בשירותי-עזר של מעבדות באקטריולוגיות ושל מכוני-רנטגן לצורכי אבחון בגלל הסרבול שהיה כרוך בכך לנוכח מיעוט הציוד והמעבדות. הם דרשו במפגיע לרכוש במהירות את הציוד המתאים, ותוך תקופה קצרה הפכו את השימוש באמצעי-עזר אלה לעניין שבשיגרה. דרישותיהם של הרופאים החדשים נגעו לא רק למתן עדיפות לרכישת ציוד מודרני ולשיפור שיטות האבחון והטיפול באמצעותם, אלא גם כללו את עצם דפוסי-הארגון של שירותי הרפואה ביישוב. שאיפתם היתה להפוך את בתי-החולים המרכזיים למרכזים רפואיים גדולים כמו אלה שהכירו בגרמניה, מרכזים שבהם יעסקו, בד-בבד עם הטיפול הרפואי, גם בהוראה ובמחקר. כך תוך שנים ספורות הפכה ארץ ישראל למרכז רפואי למזרח התיכון כולו, במיוחד בתחום הכירורגיה.
עם בואם של רופאים מגרמניה, שהתחנכו על ברכי תפיסה פלורליסטית של ארגון מערכת-האשפוז, התגבשו יוזמות להקמת בתי-חולים פרטיים. אחדים מהם הקימו בכספם בתי-חולים קטנים של 20-10 מיטות בתל-אביב ובכמה מושבות גדולות. קשייהם וכשלונותיהם של בתי-החולים הקטנים דרבנו קבוצה של רופאים עולים להקים בית-חולים קואופרטיבי פרטי. קבוצה של כ- 40 רופאים יוצאי גרמניה, השקיעו את כספם בחברת-מניות ששמה 'אסותא' והקימו בית חולים ובו 100 מיטות ומיטב הציוד הרפואי המודרני.
הבדלי התפיסות בין הרופאים עולי גרמניה לבין המימסד הרפואי הוותיק והנהלת קופת-חולים בשאלות הביטוח הרפואי ודרכי ארגונו הולידו כמה התארגנויות נפרדות של רופאים עולים, במגמה לייסד קופת-חולים חליפית. הראשונה שבהן היתה קופת-חולים 'מכבי' (המייסדים הייקים של קופת חולים מכבי/עדין טיילהבר־טלבר) שמייסדיה, ובראשם ד"ר טיילהאבר, ניסו לעצב את דפוסי פעולתה על-פי דגם הרפואה הציבורית הגרמנית. בניגוד לגישה הסוציאליסטית הריכוזית של קופת-חולים של ההסתדרות, אימצו ראשי 'מכבי' גישה ליבראלית, שלפיה מצטמצם תפקיד הקופה בתיווך בין מבוטחיה ובין הרופאים הפרטיים העובדים בשבילה, כלומר, אין להקים מרפאות ומנגנון. קופות-החולים האחרות שקמו בשנות השלושים, שגם בייסודן היה לרופאים מעולי גרמניה חלק נכבד – כגון קופת-חולים לאומית, שנוהלה שנים רבות על-ידי גיאורג קארסקי, קופת-חולים עממית ו'אסף' – לא הרחיקו לכת עד כדי כך וסיגלו לעצמן יסודות משתי הגישות: העסקת רופאים שכירים במרפאותיהן יחד עם הפניית חולים למרפאות של רופאים פרטיים שהיו קשורים עמן.
מחקר וכתיבה: ד"ר רפאלה סטנקביץ
Dr. Rafaela Stankevich
Historikerin und Autorin